1
0
Read Time:6 Minute, 39 Second
שלוש שנים לאחר הגמר של הווריורס מול הראפטורס בו גולדן סטייט נחלה הפסד לקנדים, הקבוצה הצליחה לחזור אל מעמד הגמר המכובד, כאשר היא נמצאת במרחק ניצחון בודד מהאליפות הרביעית שלה בשמונה העונות האחרונות.
כתב – רותם אלרן
בשלוש השנים האלו הרבה השתנה – דוראנט עזב את הקבוצה לטובת ברוקלין, דיאנג'לו ראסל הלך כלעומת שבא, קליי תומפסון הספיק להשתקם מהקרע ברצועה הצולבת רק בשביל לקרוע את גיד האכילס וג'יימס וייזמן נבחר עם הבחירה השנייה ונפצע אך לא שיחק מאמצע העונה הקודמת.
התרומה של אנדרו וויגינס לקבוצה נראתה כמעט שולית
במסגרת כל ההתרחשויות האלו ההגעה של אנדרו וויגינס לקבוצה נראתה כמעט שולית, אבל בפועל הטרייד עליו היה אחד המהלכים הכי חשובים עבור המועדון במהלך התקופה הזו. בפלייאוף הנוכחי וויגינס הוא ככל הנראה השחקן השני בחשיבותו בווריורס כאשר רק סטפן קרי לפניו, ולכבוד זה שווה להעיף מבט על השינוי העצום שחל בקריירה של הפורוורד מרגע שהגיע אל הדאבס ועד לנקודה בה אנו עומדים כעת, וכיצד השינוי הזה סייע להם להעפיל אל הגמר.
כשוויגינס נבחר על ידי קבוצת קליבלנד הקאבלירס עם הבחירה הראשונה בדראפט 2014 אף אחד לא היה מופתע – יכולות אתלטיות מרשימות, סקורינג מצוין וקריירת תיכונים מרשימה בנוסף לשנה טובה במכללת קנזס קנו לו השוואות לקובי ברייאנט ואפילו את הכינוי Maple Jordan. עם הציפיות הגדולות הגיעה גם האכזבה, כשמעבר לקליעת נקודות ביעילות חלשה (47.3% אפקטיבי בחמש שנותיו הראשונות בטימברוולבס) הוא לא עשה הרבה, ובוודאי שלא הפך לשחקן שניתן להזכיר באותו משפט עם שחקן כמו השחקן קובי ברייאנט. חוסר ההתקדמות שלו משנה לשנה יחד עם חוסר ההצלחה של המועדון הוביל לטרייד עם הווריורס בעונת 2019/20, כאשר הווריורס נתנו לטימברוולבס את דיאנג'לו ראסל וקיבלו בתמורה את וויגינס ובחירה מוגנת באותה שנה, שבסופו של דבר הפכה לג'ונתן קומינגה.
באותה עונה הוא נבחר שני בדראפט
באותה עונה גולדן סטייט עשתה טנקינג מזורז שבאמצעותו הצליחה להשיג את הבחירה השנייה בדראפט, אשר איתה בחרה את ג'יימס וייזמן. הטנקינג וההיעדרויות של סטף קרי עקב פציעות הובילו לכך שהקבוצה לא שיחקה כדורסל איכותי במיוחד באותה עונה ובעיקר נתנה לצעירים להתפתח, אך בסיטואציה הזו וויגינס התחיל להראות סימני התאקלמות חיוביים כשהשתלב טוב במערכת הקבוצה. ההתאקלמות של וויגינס שם נקטעה בפתאומיות, כאשר העונה הופסקה באמצע מרץ עקב משבר הקורונה והתפרצותה בליגה. למרות ההפסקה הלא צפויה לעונה, האופסיזן הארוך של המועדון מסן פרנסיסקו סיפק הזדמנות מנוחה והתאוששות לקראת ההמשך, כשבעונה לאחר מכן הקבוצה אכן חזרה חזקה יותר.
ההשתפרות של הקבוצה
ההשתפרות המשמעותית של הקבוצה הגיעה אז בזכות החזרה של קרי למגרשים לאחר עונה של 5 משחקים בלבד, אבל לצד החזרה של הסופרסטאר, גם השיפור של וויגינס היה ניכר. הוא סיפק ב-2020/21 את העונה היעילה ביותר בקריירה שלו (ובפער ניכר) כאשר קלע ב-54.3% אפקטיבי, אשר כלל בתוכו 38.0% משלוש. השיפור ביעילות לא הגיע לבדו – ההגנה של וויגינס חוותה גם היא קפיצה עקב הגעתו למערכת של הווריורס, כשהפורוורד הפך למגן חיובי ותורם לאחר שבחמש וחצי עונותיו במינסוטה הסתכלו עליו בעיקר כשחקן שלא רוצה להשקיע בצד האפור של הפארקט. ההשתפרות הזו אמנם הספיקה רק להעפלה לפלייאין והדחה בו, אבל במשחק מול הלייקרס באותו הפלייאין וויגינס הוכיח את השיפור ההגנתי העצום שלו, כשהגביל את לברון ג'יימס ל-3/11 מהשדה כאשר שמר עליו, וגם אם זה לא הספיק לניצחון, זהו בהחלט נתון מרשים.
העונה חזרו לשליטה מלאה
העונה הווריורס חזרו לרלוונטיות מלאה לאחר שהתקשו באופן יחסי במשך שנתיים, כאשר הצליחה לסיים במקום השלישי במערב. במשחק האולסטאר ייצגו אותה 3 שחקנים שונים, מהם שניים בחמישיית האולסטאר – וויגינס וקרי. הזעם על הבחירה של וויגינס כאחד מעשרת השחקנים שיפתחו במשחק היה מוצדק, אבל בעיניי הבחירה בו למשחק גם היא הייתה מוצדקת. הוא לא היה אחד מ-10 השחקנים הטובים בליגה או אפילו הטובים במערב, אבל הוא היה אחד משלושת השחקנים הכי חשובים בקבוצת עלית באיזור המערבי. וכעת, לאחר שעברתי על איך וויגינס הגיע עד הלום, כדאי לדבר על מה הוא מביא לשולחן עבור הווריורס, ומדוע הוא כל כך משמעותי עבורם בריצת הפלייאוף הזו.
בשונה מריצות הפלייאוף האחרות של הווריורס בשנים האחרונות, העונה יש להם פחות שחקני התקפה שמסוגלים להביא תפוקה איכותית באופן יציב ורציף. קליי תומפסון עוד מנסה לחזור לעצמו, דריימונד גרין מביא הרבה בהתקפה אבל לא מסוגל לקנות סל וג'ורדן פול נתן שלוש סדרות ראשונות נהדרות אך לעיתים מהווה חיסרון הגנתי מול קבוצה פיזית כמו בוסטון. החסרונות האלו מותירים את גולדן סטייט כקבוצה שתלויה מאוד בשחקן המוביל שלה, אבל מעבר אליו וויגינס השחקן הכי אמין בצד זה של הפארקט.
כשאר קרי נמצא על הספסל
ייתכן שמוזר לומר ששחקן שקולע רק 16.4 נקודות למשחק בפלייאוף הוא המתקיף השני בטיבו של קונטנדרית, אבל בלא מעט משחקים זהו המצב. היה ניתן לראות את החשיבות שלו בצד ההתקפי בשני המשחקים האחרונים יותר מכל – במשחק הרביעי של הסדרה הוא אמנם קלע רק ב-7/17 מהשדה, אבל כאשר קרי היה על הספסל או כשהקבוצה הייתה צריכה מישהו שיספק סל חשוב, וויגינס היה שם עבורה. במשחק החמישי זה היה מובהק אפילו יותר, בעיקר בשל היכולת החלשה של קרי שקלע ב-7/22 מהשדה. וויגינס סיפק במשחק הזה את הסחורה כאשר קלע 26 נקודות ולקח את כמות הזריקות הגבוהה ביותר בקבוצה (23), כשהוכיח את המעבר שלו מסקורר לא יעיל לשחקן שיודע מתי צריכים אותו, ויודע להביא בדיוק את מה שצריכים ממנו ברגעים האלו.
למרות החשיבות ההתקפית שלו, ההתקפה של וויגינס היא רק היבט שולי ביחס לשני היבטים אחרים שהוא מביא לידי ביטוי עבור הקבוצה. ההיבט הראשון מהשניים הוא יכולת הריבאונד שלו – וויגינס לא היה ריבאונדר יוצא דופן או בולט במיוחד באף אחת משנותיו בליגת הנבא, אבל בפלייאוף הזה הוא מספק יכולת מרשימה על הקרשים. בשני המשחקים האחרונים של גולדן סטייט הוא קטף בסך הכל 29 ריבאונדים, ובפלייאוף כולו הוא מעמיד ממוצע מרשים של 7.6 כדורים חוזרים. הווריורס מאוד תלויים במשחק הצבע ובמסוגלות שלהם לנצח בקרב הריבאונד, וזהו דבר שניתן לראות בכך שהם הפסידו בקטגוריה רק ב-3 משחקים בגמר, כאשר בשניים מהמשחקים האלו הם הפסידו גם במשחק כולו. היכולת של וויגינס על הקרשים חוברת לזו של קוון לוני ודריימונד באותו היבט, ובמו ידיהם השלישייה הזו מאפשרת לקבוצה לנצח במשחקים חשובים.
ההיבט החשוב ביותר (ההגנה)
ההיבט השני והחשוב מהשניים, הדובדבן על הקצפת בתרומה של וויגינס בפלייאוף הזה, הוא ההגנה שלו. אמנם זה מעט משעשע לומר את זה על שחקן שרק לפני שנתיים עוד נחשב כבינוני או אפילו מזיק בצד זה של המגרש, אבל בפועל התרומה הגדולה ביותר של הקנדי מגיעה שם. שני השחקנים עליהם וויגינס שמר הכי הרבה בפלייאוף הזה הם לוקה דונצ'יץ' וג'ייסון טייטום, ככל הנראה 2 מ-3 השחקנים הטובים ביותר שגולדן סטייט נתקלה בהם במהלך הריצה הזו. דונצ'יץ' הצליח לקלוע מול וויגינס 69 נקודות ב-47.9% מהשדה, אבל עשה זאת כשהוא מסיים עם 11 איבודים לעומת 14 אסיסטים כאשר הפורוורד שמר עליו. עיקר התכנית ההגנתית של הווריורס מול המאבריקס הייתה לאפשר לדונצ'יץ' לשים נקודות על הלוח בזמן שהם מקשים עליו להכניס את שאר השחקנים של דאלאס למשחק, וכמות האיבודים של הסלובני רק מראה עד כמה וויגינס סייע ליישם את התכנית הזו במהלך הסדרה.
לסיכום המאר:
מול בוסטון הסלטיקס וטייטום הגישה של הווריורס שונה מאוד, אבל גם כאן וויגינס מצליח ליישם אותה בצורה כמעט מושלמת. בוסטון היא קבוצה שתלויה ביכולת ההתקפית של שני הכוכבים המובילים שלה, שהם כמובן ג'ייסון טייטום וג'יילן בראון, כך שמעל הכל הווריורס מנסים להוציא את הכדור מהיד שלהם או להכריח אותם לזריקות קשות. עד כה בסדרה טייטום קולע ב-18/48 (37.5%) מהשדה כאשר וויגינס שומר עליו, והיעילות הנמוכה הזו ממחישה את הערך של וויגינס, שבאמצעות הפיזיות והאתלטיות שלו מכריח את טייטום לקחת זריקות רעות.
וויגינס עשוי להיות השחקן השני בטיבו בקבוצה וגם השחקן השני בחשיבותו במהלך הגמר הזה, והתהליך שהוא עבר מאז שנכנס למערכת של גולדן סטייט ועד עכשיו הוא מדהים. משחקן אנוכי, לא יעיל ומגן בינוני הוא הפך לשחקן קבוצתי, לאחד מהתורמים הגדולים לקבוצה שבמרחק נגיעה מאליפות ולמגן על שמצליח להגביל את טובי השחקנים שבליגה. אי אפשר לומר שזהו סיפור סינדרלה מאחר וסינדרלה לא התחילה כמלכה רק על מנת ליפול ולקום מחדש, אבל אם משווים את וויגינס לאגדה כלשהי אפשר להקביל אותו אל קבוצת הפניקס סאנס – ציפור האש המיתולוגית אשר מתה בלהבות וקמה מתוך האפר של עצמה. הוא שלט בתיכונים רק על מנת להישרף בשנותיו הראשונות בליגה, אבל ההגעה שלו אל הווריורס סימנה את הקימה שלו מהאפר וההפיכה שלו מחדש למה שהוא יכול להיות בשיאו. זה אולי לא מה שציפו שהוא יהיה, אבל זה בהחלט נהדר.
Happy
100 %
Sad
0 %
Excited
0 %
Sleepy
0 %
Angry
0 %
Surprise
0 %
