ווילט צ'מברליין

ווילט צ'מברליין – השנה 1972, בוסטון, מסצ'וסטס. אוהדי בוסטון סלטיקס מגיעים למשחק חגיגי במיוחד. הם קיבלו הודעה שהיום תולים את חולצתו של ביל ראסל בתקרת האולם. כשהאוהדים מתחילים להגיע לאולם, נשמעות לחישות עצבניות.

ווילט צ'מברליין האיש שלא היה שם-ינון בר שירה

למה החולצה כבר למעלה? לא אמור להיות טקס? מה קורה פה? הטקס בוטל, כי "חתן השמחה" הבריז. ביל ראסל לא היה מעוניין להגיע. הוא רצה להיות רחוק כמה שיותר מהעיר בוסטון, העיר לה העניק 11 תארי אליפות ב13 שנים? איך זה קרה? מה הוביל לזה? בואו נחזור קצת אחורה.

ווילט צ'מברליין שנת 1956

ווילט צ'מברליין השנה היא 1956, ובוסטון נחשבת כקבוצה חביבה ולוזרית שלעולם לא תגיע לשום מקום, עם כל הריצה האינסופית למתפרצת והלהטוטים של בוב קוזי. מן סוג של פיניקס סאנס של הראן אנד גאן. רד אאורבך, המאמן של הסלטיקס ידע שהם חייבים מישהו שישנה את הזהות של הקבוצה הזו, הם חייבים את ביל ראסל.

ראסל היה כוכב מכללת סן פרנסיסקו שזכתה בשתי אליפויות מכללות (1955 ו1956) כשלראשונה בהיסטוריה הם הציגו 3 שחקנים *שחורים באותה חמישייה (יחד איתו היה גם קיי.סי ג'ונס שישחק איתו בסלטיקס). זו הייתה פעם ראשונה בכל תולדות הכדורסל ששלושה שחורים משחקים בחמישייה אחת וזה עורר אמוציות אדירות. בטורניר חג המולד באוקלהומה סיטי למשל זרקו עליהם מטבעות וקראו להם בלעג "גלובטרוטרס" , ראסל ניסה לצאת מזה "בהומור" , הרים מטבע מהרצפה ואמר בקול רם למאמן, "תוכל לשמור לי את זה?"

קצת פרטים על וווילט צ'מברליין : 

שם מלא : וווילט צ'מברליין

תאריך לידה :21/08/1936

גובה : 2.16

משקל : 125 ק״ג

מספר : 13

וווילט צ'מברליין עמדה במגרש : סנטר

קבוצות :  הארלם גלובטרוטרס, לוס אנגלס לייקרס, פילדלפיה 76, גולדן סטייט ווריורס

מספר אליפויות של וווילט צ'מברליין :  2 אליפויות בקבוצות פילדלפיה 76 אליפות אחת, לוס אנגלס לייקרס אליפות אחת

מספר נקודות :  31,419 מקום שביעי בקלעי כל הזמנים.

הוא נבחר על ידי סנט לואיס

הוא נבחר על ידי סנט לואיס הוקס (לימים אטלנטה) אך עבר בטרייד לבוסטון סלטיקס שגולת הכותרת שלו מצד בוסטון הייתה לתת לסנט לואיס את נבחרת רקדני הקרח המקומית שלהם בשביל מופעים באולם (כן…טריידים של פעם) . ראסל התלבט אם להצטרף לNBA או לחילופין ל"הארלם גלובטרוטרס" שאז הייתה קבוצה כל כך טובה שניצחה קבוצות NBA (שעדיין היו מאוד לבנות ולא הצליחו לרוב להתמודד עם

"נבחרת החלומות" של האפרו-אמריקאים) אך לבסוף החליט ללכת לבוסטון יחד עם קיי.סי ג'ונס ו- ווילט צ'מברליין, חברו למכללה. הפגישה עם רד אאורבך, הייתה המניע העיקרי, הוא הרגיש שרד מכבד אותו באמת, כשחקן חכם ואינטיליגנט ולא סתם אחד שיודע לקפוץ גבוה, הכבוד ההדדי בינהם היה עבור ראסל חשוב כל כך שהוא מעולם לא שכח זאת לרד.

ווילט צ'מברליין ועוד 3 שחקני מפתח

בסלטיקס כבר שיחק שחקן שחור, צ'אק קופר (השחקן השחור הראשון שנבחר בדראפט), אך לראשונה עמדו להוביל את הקבוצה כוכבי כדורסל שחורים, מלבד היינסון וקוזי הלבנים. בלטו בסלטיקס בתקופה הזו 3 כוכבי כדורסל שחורים, סם ג'ונס, שהיה סקורר אדיר והכוכב המרכזי של הקבוצה במאני טיים , מעין סוג של דוויין ווייד. קיי. סי ג'ונס, עלוקה הגנתית בלתי מתפשרת (לימים מאמן הסלטיקס בשנות ה80), לוחם שמזנק על כל כדור, גירסה מוקדמת של מרקוס סמארט, וביל ראסל וכמובן ווילט צ'מברליין,

אתלט מדהים שיכול למרות גובהו לרוץ את כל המגרש מהר מכולם, לקפוץ גבוה מכולם (עמד להתחרות באולימפידת 1956 בקפיצה לגובה) ולקרוא את המגרש בצורה עילאית. הוא לא היה מפלצת פיזית כמו צ'מברלין, אך פיצה על זה בכל כך הרבה חכמת משחק. אם נדמיין את ווילט צ'מברליין בתור שאקיל קדום, אז ראסל היה סוג של קווין גארנט קדום.

שלושת הכוכבים החדשים

ווילט צ'מברליין ושלושת  הכוכבים החדשים, ביחד עם היינסון שהצטרף אף הוא בשנים האלו , היו בדיוק השינוי שהסלטיקס היו זקוקים כשהם לאורך 13 שנה לוקחים 11 אליפויות, למעשה עם שתי קבוצות שונות…הקבוצה המוקדמת (6 האליפויות הראשונות) בה כיכבו קוזי והיינסון לצד ראסל והקבוצה שאחר פרישת קוזי שהרבה יותר התבססה על היכולת המטורפת של סם ג'ונס,שתפס מקום מרכזי הרבה יותר, כסקורר הראשי, עם קיי.סי ג'ונס, ראסל וג'ון האבילצ'ק שבתקופה הזו היה השחקן השישי, שמכניס אנרגיה בלתי נגמרת מהספסל.

הבעיה הייתה, שלאוהדי הסלטיקס היה קל בהרבה להזדהות עם קוזי , היינסון והאבילצ'ק מאשר עם הג'ונסים וראסל. שנות השישים בארה"ב היו בשיא הבעבוע הגזעני. רק לפרופרוציה, כשראסל הצטרף, בבוסטון שיחקו 4 שחקנים שחורים, מתוך 15 שחקנים בכל הליגה. ב1961, בוסטון הגיעה למשחק ראווה בקנטאקי קצת לפני המשחק מסעדה אירחה אותם, אך סירבה להגיש אוכל לראסל, קיי.סי ג'ונס, סם ג'ונס וסאץ' סנדרס השחורים. ראסל איגד את השחקנים השחורים ויחד הם אמרו שהם חוזרים הביתה ומחרימים את המשחק. משחק הראווה היה בתקציב גבוה ולכן רד ניסה להניע אותם מהחלטם, אך ראסל התעקש. השחקנים הלבנים החליטו להישאר ולשחק בכל זאת, בוב קוזי כתב לראסל במכתב שנים אחרי, שהוא מתחרט על זה עד היום.

ווילט צ'מברליין

ווילט צ'מברליין וראסל החלו יותר ויותר להיות פעיל בתנועה לזכויות האזרח של מרטין לותר קינג וכספורטאי שחור מפורסם , הוא הפך להיות מהדוברים הכי חשובים שלה. זה עורר זעם רב כלפיו, גם בעיר בוסטון עצמה . ב1963 אחרי שהשתתף בתהלוכת זכויות האזרח, אלמונים פרצו לביתו, השאירו כתובות גזעניות על הקירות וחירבנו על המיטה. ראסל התראיין ואמר שהעיר בוסטון היא "שוק פשפשים של גזענות", הוא התראיין רבות על הנושא ואמר שהוא חייב לנצח למען חבריו לקבוצה שאותם הוא החשיב כאחים (שחורים ולבנים) ולקהל? "אני חייב להם בדיוק מה שהם חייבים לי…כלום."

ווילט צ'מברליין ב1966 כשרד אאורבך פרש מאימון הוא הפתיע את כולם והכריז שבוע לפני סדרת הגמר האחרונה שלו, שהיורש שלו יהיה ביל ראסל, כמאמן -שחקן. הבחירה בראסל, כמאמן השחור הראשון בליגה, הייתה היסטורית. זה היה בניגוד מוחלט לדימוי של שחורים. כן , הם אתלטיים, חזקים ומהירים אבל כדי להיות מאמן צריך להיות חכם. אאורבך חשב שאינטיליגנציית הכדורסל של ראסל היא הגבוהה ביותר שראה אי פעם וראסל היה גאה להמשיך את דרכו של אאורבך שתמיד כיבד אותו. בוסטון של אותה תקופה הייתה כבר עם 9 אליפויות בעשר שנים. השנה הראשונה של ראסל כמאמן העלתה שוב שדים גזעניים, במיוחד כשלראשונה מזה תקופה כה ארוכה, בוסטון הפסידו. מול פילדלפיה של צ'מברלין הסלטיקס הפסידו לראשונה אחריי שנים רבות, 4-1 בסדרה. הקהל של פילי שר בהתלהבות "Boston Is Dead" וזו הייתה הוכחה מושלמת, הסלטיקס יכולים לנצח כי רד מאמן חכם, לא עם "הכושי" בתור מאמן.

שנה אחרי ב1968

שנה אחרי, ב1968, כשהסלטיקס פגשו את הסיקסרס שוב, סלטיקס ניצחו את המשחק הראשון. אך יום לפני משחק 2, מרטין לותר קינג, שהיה כל כך קרוב לראסל, נרצח. הקהילה השחורה הייתה בהלם מוחלט. שחקני בוסטון ופילדלפיה קראו לביטול הסדרה, הרי 8 מתוך 10 השחקנים בחמישיות הפותחות, שחורים. להפתעת רבים, הליגה סירבה, והשחקנים משתי הקבוצות שיחקו שבורים לחלוטין, במיוחד ראסל. פילדלפיה עלתה ל3-

1, עם שלושה נצחונות רצופים, אך ראסל התאפס על עצמו, כינס את קבוצתו, ולראשונה קבוצה חזרה מ3-1 לניצחון 4-3 בסדרה, עם הגנת ברזל, כשבמשחק ה7 ראסל עוצר את ווילט צ'מברליין על שתי זריקות לסל בלבד בכל המחצית השנייה. בוסטון ניצחו 97-95 עם סל ניצחון של סם ג'ונס. האל גריר מפילי החטיא, ראסל לקח את הריבאונד והעביר לסם שקלע את הסל המכריע. הסלטיקס ניצחו בגמר את הלייקרס ולראשונה, מאמן שחור לקח אליפות. ראסל לא שכח. הוא לא שכח את חברי הקבוצה שעמדו לצידו ברגע הקשה, אך גם את הקהל שהמשיך להגיע למשחקים כאילו כלום לא קרה ואת הליגה שעצמה עיניים.

ווילט צ'מברליין

הוא נכנס לדיכאון, העלה במשקל ונתן שנה אחרי עונה רגילה נוראית. סם ג'ונס הכריז שיפרוש בתום העונה, הסלטיקס סיימו רק במקום הרביעי במזרח ונראו קבוצה זקנה ועייפה. אך בפלייאוף הם התעלו שוב ופגשו בגמר את הלייקרס, שצירפו לג'רי ווסט ואלג'ין ביילור את ווילט. אחרי סדרה סופר צמודה, משחק 7 הגיע ללוס אנג'לס. ראסל ראה את הבלונים התלויים למעלה ואת הפליירים שחולקו לקהל . "בסיום המשחק, הישארו לחגיגות עם בלונים מהתקרה, וראיונות עם ווסט , ביילור ווילט צ'מברליין !" הוא נכנס לחדר ההלבשה של הסלטיקס ואמר "Those Fucking Balloons will stay up" הוא לא ייתן לבלונים ליפול.

לאחר המשחק ראסל הפתיע ואמר שגם הוא פורש, יחד עם ג'ונס. ראסל החליט גם לא לחזור לאמן. מבחינת אוהדי הסלטיקס הוא כבר הפך לגיבור, אך הוא לא שכח. הוא לא שכח לליגה ולא שכח לעיר בוסטון. ראסל סירב להגיע לטקס תליית הגופייה שלו (1972), וסירב להגיע לטקס הבחרותו להיכל התהילה של הכדורסל (1975), עד שלא יכניסו גם את צ'אק קופר, השחקן השחור הראשון שנבחר לשחק בליגה. ראסל הקים תוכניות נוער לשילוב שחקנים שחורים ולבנים, והתרחק כמה שניתן מאור הזרקורים.

לסיכום המאמר ווילט צ'מברליין

אך העיר בוסטון השתנתה מאוד, והליגה השתנתה. המורשת של ראסל התחזקה עם השנים והכבוד המחודש שניתן לו ולשחקנים השחורים שינה את דעתו (קופר נכנס להיכל התהילה על פריצת הדרך שלו) אחרי שבוסטון עברו לאולמם החדש , הוחלט לעשות לראסל טקס מחודש. ב1999 זה קרה , 27 שנים אחריי. ראסל , מלווה בלארי בירד, בקארים עבדול ג'אבר וביריבו הספורטיבי שהפך לחברו הטוב ווילט צ'מברליין.

ראסל הודה לקהל, דמעות בעיניו. המעגל הושלם. הפעם הוא יכול להרגיש שלם עם הגופייה שלו שתלוייה לה על תקרת האולם. *לאחר התלבטויות רבות בחרתי לתת לשחקנים שחומי עור את הכינוי "שחורים" , ולא אפריקאים-אמריקאים או כינוי יותר "פוליטקלי קורקט" , בעיקר משיקולי נוחות הכתיבה. אני חושב שהכינוי שחורים אין בו עלבון כלשהו להבדיל מכינויים פוגענים וגזענים רבים שקיימים שאין לי עניין להעלותם על הכתב.