אחד הסיפורים הידועים בהיסטוריה של ה-NBA הוא גמר 1970. במשחק מספר 5 בסדרת הגמר, הסנטר, הקפטן והכוכב הגדול של ניו יורק ניקס, וויליס ריד (שגם היה הMVP של העונה ושל משחק האול סטאר של אותה עונה), קרע את שריר הירך במשחק בו ניו יורק ניצחו ועלו ליתרון 3-2 על לוס אנג'לס לייקרס. ללא ריד, ווילט צ'מברליין חגג ללא הפרעה במשחק מספר 6 (45 נקודות ו-27 ריבאונדים) בדרך לניצחון. בדרך למשחק 7 נראה היה שהסיפור גמור ולוס אנג'לס יהיו אלופים.
כותב עמית מאיר
ערך – גילי פרידלנדר
צילמה – יעלי הראל
לוויליס ריד היו תוכניות אחרות. ממש כחצי שעה לפני תחילת המשחק, ריד קיבל זריקות ישר לשריר הקרוע כדי שיוכל לשחק (או לפחות לנסות). כשהוא עלה להתחמם, המדיסון סקוור גארדן התפוצץ כשאפילו שחקני הלייקרס לא מבינים איך ריד לבוש למשחק. הסנטר אמנם סיים בסך הכל עם 4 נקודות ו-3 ריבאונדים במעט מאד דקות (לא שיחק בכלל במחצית השנייה) אבל הספיק לתת לשחקני ניו יורק (במיוחד וולט פרייז'ר עם 36 נקודות ו-19!!!! אסיסטים) מספיק השראה וכוחות לא לאפשר למשחק ללכת לצד הלא נכון מבחינתם. ניצחון ענק 113-99 ואליפות ראשונה לניקס.
אולי יעניין אתכם:
גמר היורוקפ – עירוני נס ציונה
אז נכון. גמר יורופקאפ הוא לא בדיוק משחק 7 בגמר ה-NBA, אבל אי אפשר שלא למצוא קווים מקבילים בין טל דן לוויליס ריד. הלב, הרוח, הרצון, הרעב, הרגש. הכל היה אצל דן. חבוש כמעט בכל חלק בגוף (כולל חבישה על שתי אצבעות ביד הזורקת שהגבילה לו גם את היכולת לכדרר), עלה דן בחמישייה ולא רק שהשחקנים עלו עם אנרגיות מטורפות למשחק, הקהל (איזה כיף להגיד את זה) הגיב בטירוף. למרות דקות לא מעטות של לחץ ברבע השלישי, היתה הרגשה באוויר שלא משנה מה יקרה, עירוני נס ציונה לא יפסידו את הגמר הזה. האולם ביד אליהו היה מלא באנרגיות מטורפות. האוהדים לא היו שקטים לשנייה ולא הפסיקו לעודד ולמשוך את הקבוצה איתם.
טל דן דקות משחק
אמנם טל דן לא שיחק בכלל ברבע הרביעי אבל שני המחליפים שלו נתנו משחק ענק. אולי בהשראתו ואולי לא, אבל אי-אפשר להתעלם מהצמד הישראלי הצעיר שניצח ל- עירוני נס ציונה את המשחק. נמרוד לוי וליאור קררה היו עצומים. שני שחקני הספסל היחידים ששותפו במשחק נתנו את כל מה שיש להם. אחרי שהם ראו את דן עולה חבוש לשחק, הטירוף כנראה
הניצחון הגדול של עירוני נס ציונה
יש לא מעט סופרלטיבים ספורטיביים שאפשר לדבר עליהם במשחק הזה. אבל למען האמת, הם לא מעניינים. או לפחות לא מעניינים כמו הסיפור של הקפטן (אפשר לומר) הנצחי של עירוני נס ציונה. כל הסיפור התנקז לשניות האחרונות של המשחק. הניצחון כבר היה בכיס, החגיגות החלו על הספסל והפוקוס היה על דן שלא היה מסוגל לעצור את הדמעות. וזה כל כך מגיע לו!!! בדם, יזע ודמעות (הכי תרתי משמע שיש). ניצחון הרוח ואהבת המשחק והקבוצה, על פני המגבלות הפיזיות הברורות.
לסיכום :
טל דן אף פעם לא היה השחקן הכי כשרוני בעולם. הוא לא התבלט יותר מדי ויצר הייפ כזה שיביא אותו לנבחרת ויש סיכוי לא קטן שהוא גם לא יגיע לשם. אבל אם היתה נבחרת לשחקנים עם הלב הכי גדול, הוא כנראה היה הקפטן כי אחרי ההופעה שלו בגמר היורופקאפ, הדמעות שלו היו הדמעות של כולם. כי הוא הרוויח את זה. הרוויח את תואר הלב הכי גדול בכדורסל הישראלי.