0
0
■ אחד הדברים שהכי כיף לעשות בתחילת עונה הוא להסיק מסקנות ולקבוע מי שחקן ומי לא ■ אנחנו בעידן הטוויטר ומהר מאוד אנחנו נהנים לקבוע מי לא שחקן בכלל, איזה חוזה הוא מופרך לחלוטין ומי יהיה העז בערך במשחק השני של העונה ■
כתב – ינון בר שירה
דווקא בגלל זה ניסיתי להיזכר בכל ה"אפסים" שהתחילו את הקריירה שלהם די צולע והמשיכו להיות שחקנים
מדהימים…בעיקר כדי להזכיר לכל מי מתוסכל מהרוקיז של הקבוצה שלו שלפעמים הפרחים היפים ביותר הם
דווקא אלו שפורחים מאוחר.
◄ אז הנה…מצעד ה"חשבנו שהם אפסים" אבל בעצם הם ממש לא
◄5. ויקטור אולאדיפו (אינדיאנה פייסרס)
.
ויקטור אולאדיפו היה הבחירה השנייה של אורלנדו בדראפט המוזר של 2013, מקום אחד אחריי אנתוני בנט, אולי הבחירה 1 הכי גרועה בדראפט שכלל גם שמות כמו יאניס אנטטקומפו ורודי גובר.
אולאדיפו דווקא התחיל את הקריירה יחסית בסדר, והראה ניצוצות באורלנדו, אך במשך 4 שנים נראה שהוא דורך
במקום. קולע 16נק' למשחק בתקופה שם באחוזים נמוכים יחסית.
אורלנדו הבינה שכוכב הוא כבר לא יהיה ושלחה אותו ביחד עם ארסן אליאסובה וזכויות הדראפט על דומנטאס
סבוניס לאוקלהומה.
באוקלהומה, בשנתו החמישית בליגה , אולאדיפו נראה די אבוד, והיה נראה שלא יהיה יותר מרול פלייר.
אוקלהומה העבירה אותו לאינדיאנה יחד עם סאבוניס (שוב) תמורת פול ג'ורג' בעסקה שבזמנו נראתה נוראית
לאינדיאנה.
◄ שש שנים אחרי שכיכב במכללת אינדיאנה
אך דווקא אז, שש שנים אחריי שכיכב במכללת אינדיאנה, אולאדיפו הרגיש בבית והפך בעונתו השישית מאכזבה
גדולה לבחירה שנייה לכוכב גדול, שומר גדול, אול סטאר, השחקן המשתפר של השנה וחלק מחמישיות העונה של
הנ.ב.א. הוא הביא את אינדיאנה שהייה אמורה להיות קבוצה בבנייה בהעדרו של ג'ורג' לקרב אדיר והפסד
במשחק 7 בפלייאוף מול קליבלנד ולברון ג'יימס
הפציעה שלו באמצע שנה שעברה מונעת ממנו להיות בדירוג יותר גבוה כאן בחמישייה אך אם יחזור לעצמו זה
יהיה בהחלט דוגמה נפלאה לשחקן שגילה את עצמו מחדש אחריי שש שנים
אחר
◄ 4. קוואי לאונרד (סן אנטוניו ספרס)
קוואי שנבחר 15בדראפט היה נראה כבר מיומו הראשון כשחקן הגנה מדהים ולכן הוא לא גבוה יותר ברשימה הזאת. מה שהיה די ברור לגביו הוא שקליעה אין לו. קוואי היה למעשה רול פלייר ספרסי נהדר, אתלט, חכם , שקט שגם יכול לתרום מדי פעם בהתקפה אך עד העונה השלישית שלו לא ממש היה נראה שהוא מסוגל ליותר מזה.
גם בעונה השלישית בה הוא הגיע לסדרת הגמר המופלאה מול לברון ג'יימס ולקח את סדרת הגמר ) (2014ואת
תואר ה ,MVP היה למעשה מן סוג של אנדרדוג ולא דומה בשום צורה למה שהוא נחשב היום.
רק בשנתיים שלו בספרס אחריי זה הפך עם דעיכת דאנקן למוציא לפועל העיקרי. הוא פיתח קליעה משונה אך
בלתי ניתנת לעצירה במיד ריינג', שיפר את היכולת לקלוע שלשות ויחד עם הכח והאתלטיות הפך להיות שחקן גם
התקפי מדהים.
◄ אולי יעניין אתכם גם
גם אז רבים תהו אם מחוץ למערכת של הספרס קוואי היה יכול להצליח באותה צורה – שנה שעברה הסתבר שלא. הוא לא יכול להצליח באותה צורה , אלא הרבה יותר.
השחקן שהיה גירסה נטולת התקפה של סקוטי פיפן (טוב, לא נטולת אבל גם לא קרובה בשום צורה למה שהוא
היום) הפך להיות הדבר הכי דומה התקפית למייקל ג'ורדן… בניגוד מוחלט לכל מה שהיה כל 3 השנים הראשונות
שלו בקריירה.
◄3. ג'ימי באטלר (מיאמי היט) –
לפעמים דווקא נסיבות עצובות כמו פציעה של כוכב מגלות לנו כוכב אחר . במקרה של באטלר, זה קרה פעמיים. אחריי שנה ראשונה בה הוא כמעט ולא שותף בתור רוקי שולי יחסית שנבחר מקום 30 הוא שיחק רק 42 משחקים , בשמונה דקות בממוצע עם 2 נקודות למשחק והיה נראה שמקומו בליגה די גבולי וזמני. אך בפלייאוף של אותה עונה כוכב הבולס דריק רוז קרע את הרצועה הצולבת (ACL) . גם לאחר הפציעה באטלר לא ממש שותף בפלייאוף אך כשבתחילת העונה שהאחריי נפצע גם לואל דנג באטלר מצא את מקומו לפתע בחמישייה.
הוא עוד לא התבלט התקפית אך קיבל שבחים מקיר לקיר על האנרגיות שלו ועל ההגנה הלוחמנית שלו, שבחים שעזרו לו לקבל דקות משמעותיות גם כשדנג חזר למרות שהיה ברור שהוא לא ממש תורם בהתקפה
שנה אחריי באטלר המציא את עצמו מחדש, ניצל את הכח והאתלטיות על מנת לקלוע מה שעזר לו בשנתו הרביעית למצב את עצמו ככוכב לכל דבר גם לאחר חזרתו מפציעה של דריק רוז (שלא ממש חזר אף פעם למה שהיה לפני הפציעה) והפך תוך ארבע שנים משחקן של 2 נקודות במשחק עם 17 אחוז משלוש לשחקן של 20 נקודות במשחק עם 38 אחוז משלוש.
מוסר העבודה המדהים שלו יצר חיכוכים לא פשוטים לאורך הדרך כשעבר למינסוטה ולפילי אך על המגרש באטלר הוכיח פעם אחריי פעם שהוא ווינר אמיתי שהפך מלהיות בדרך הבטוחה לעבר היפלטות מהליגה ומשחק בסין או בנס ציונה לסופרסטאר אמיתי.
האם זה היה קורה לולא הפציעות של רוז ודנג? לא בטוח, תיבודו לא ממש האמין בו ולא נתן לו דקות לפני זה…אך עם אופי כמו שלא, באמת שאין לדעת.
◄ 2 – דריימונד גרין (גולדן סטייט ווריירס)
דריימונד גרין נבחר בדראפט רק במקום ה-35 ולא ממש היה ברור אם יש לו מקום בליגה, הוא היה נחשב ל"טווינר", מילה שבNBA של פעם הייתה כמעט כמו קללה. מה זה טווינר? בין לבין. נמוך מדי בשביל להיות סנטר, לא קולע מספיק מבחוץ ולא מייצר לעצמו מספיק בשביל להיות פורוורד …. בהרבה מובנים דריימונד עצמו יהיה סמל לשינוי תפיסה בליגה ששינה את הכדורסל לנצח.
הוא התחיל בגולדן סטייט המוכשרת והמלהיבה של מארק ג'קסון שם כצפוי הוא לא ממש מצא את מקומו. בשנתיים הראשונות שיחק כמות זניחה יחסית של דקות והראה ניצוצות הגנתיים לצד יכולת התקפית די מביכה.
השינוי הגדול הגיע בשנתו השלישית, כשסטיב קר התמנה למאמן הקבוצה. דריימונד הפך להיות שחקן חמישייה, שמשחק 30 דקות, מחזיק את ההגנה אך גם למעשה מניע את כל ההתקפה ביכולת המרשימה שלו להוביל כדור במהירות ולראות את המגרש בצורה עילאית.
◄ גרין הוכיח שלהיות בין 4 ו-5 זה לא קללה אלא ברכה, זה לא או או, זה גם וגם!
הניסוי המוטרף של קר ללכת נמוך ולשים אותו ברגעים החשובים כסנטר, הוביל ל"הרכב המוות" הרכב ששינה את כל הכדורסל המודרני.
כך תוך שנה גרין הפך משחקן שולי יחסית עם חסרונות שצועקים לשמיים, לכוכב לכל דבר בקבוצה שלקחה אליפות מלברון ג'יימס.
גרין המשיך להיות המנוע של הווריירס והחל גם לקלוע משלוש (38% ) בעונה בה שברו את שיא הנצחונות אי פעם, אך גם הפסידו את האליפות. הוא המשיך להיות כזה ומיצב את עצמו בתוך 4 שנים מכלום פחות או יותר לשחקן היכל תהילה עתידי בוודאות ואלוף NBA שלוש פעמים.
◄1.קייל לאורי (טורונטו ראפטורס)
לאורי התחיל את הקריירה בתור רכז מחליף בינוני ופציע. הוא נבחר במקום ה24 על ידי ממפיס גריזליס. אחרי עונה ראשונה עם אחוזים מזעזעים ו5.5 נקודות למשחק, השתפר מעט וקיבל יותר דקות אך כשמייק קונלי ביסס את מקומו כרכז הפותח המרמור של לאורי היה בולט.
הוא עבר ליוסטון וקיבל שם בליגה כשהשפעה רעה בחדר ההלבשה.
ביוסטון הסיפור חזר עצמו, החל כרכז מחליף לארון ברוקס, שיפר את מעמדו ובעונת הNBA הרביעית שלו הגיע סוף סוף ל10 נקודות במשחק …רק כדי שוב להסתכסך עם המאמן (קווין מקהייל) שנתיים אחר כך ולהגיע למצב שיוסטון נפטרים ממנו בטרייד תמורת כלום בערך אחריי שאיבד את מקומו בחמישייה לגוראן דראגיץ'
למעשה רק בעונת 2014 , עונתו השנייה, אחריי שבע שנים בליגה לאורי סוף סוף מיצב את עצמו כרכז פותח איכותי. הוא הוכיח שהוא יודע לשמור, למסור ולייצר…כל עוד זה לא בפלייאוף ולא במאני טיים.
אבל גם את תדמית הלוזר הוא הוריד…לקח לו רק 13 עונות. לאורי הגיע לפלייאוף הזה בתור לוזר ובמשחק הכי חשוב בחייו הוכיח שהוא אלוף אמיתי כשקלע 26 נקודות וחילק 10 אסיסטים במשחק מספר 6 של סדרת הגמר. לאורי שהיה נחשב לשחקן מיותר לקבוצות שלו במשך 6 שנים הפך להיות אלוף וסמל בטורונטו
