גרסת הפיינלס! בוסטון סלטיקס- דאלאס מאבריקס מאבריק: מוכנים? סלטיק: אנחנו כל השנה מוכנים לרגע הזה. מאבריק: כן. ממש ניצחתם את אריות המזרח בשביל להגיע אליו. אתה מבין ששום משחק ששיחקתם בפלייאוף הזה לא יכין אתכם ללוקה וקיירי. סלטיק: טפו עליו. שני אוהדים מתווכחים כותב בפאב-ינון בר שירה מאבריק: כן […]
הוא אף פעם לא דרש כדור. לא הרים ידיים, לא עשה פרצופים, לא ביקש הכרה. סם פרקינס היה מהשחקנים שאתה מרגיש אותם רק כשאין אותם. פתאום ההתקפה נתקעת, ההגנה רכה, והריווח נעלם. ואז אתה קולט כמה הוא החזיק קבוצות שלמות על הגב, בלי שאף אחד יעשה מזה סיפור.
סם פרקינס פרופיל שחקן
Sam Perkins
שם: סם פרקינס
שנת לידה: 1961
גובה: 2.06 מ׳
עמדה: פאוור פורוורד, סנטר
קבוצות בולטות: דאלאס מאבריקס, לוס אנג’לס לייקרס, סיאטל סופרסוניקס
כינוי לא רשמי: Big Smooth
הרבה לפני שהמונח נולד
היום כולם מדברים על סטרץ’ פור. אז בשנות ה-90 זה עוד לא היה מושג, אבל פרקינס כבר שיחק את התפקיד. גבוה שפותח את הצבע, עומד בפינה או בטופ של הקשת ומעניש בשלשה שקטה. בלי קשת דרמטית, בלי חגיגות. פשוט כדור שנכנס. הוא קלע שלשות באחוזים שהיו חריגים לגבוהים בתקופה שבה סנטרים כמעט לא הסתכלו על הקו.
דאלאס, לייקרס, ואז סיאטל
בדאלאס הוא בנה את עצמו כשחקן יציב בליגה. בלייקרס של תחילת שנות ה-90 הוא היה חלק מקבוצה קשוחה, כזאת שעוד ניסתה להחזיק את הרוח של שנות השואוטיים. אבל המקום שבו באמת הבינו מי הוא סם פרקינס היה בסיאטל. ליד גארי פייטון ושון קמפ, הוא היה הדבק. זה שפותח את המשחק, שומר על גבוהים חכמים ממנו פיזית, ונותן שקט לקבוצה שרצה עד גמר ה-NBA ב-1996.
לא נוצץ, אבל קריטי
פרקינס לא היה איום בפוסט ולא סיים מעל הטבעת. גם בהגנה הוא לא היה חוסם מפחיד. אבל הוא תמיד היה במקום הנכון. ידע מתי לעזור, מתי להישאר, מתי לקחת זריקה ומתי להזיז את הכדור הלאה. מאמנים אהבו אותו כי הוא עשה בדיוק מה שביקשו, ואוהדים העריכו אותו בדיעבד, אחרי שהבינו כמה קשה למצוא שחקן כזה.
הקריירה הארוכה כסימן שאלה פתור
17 עונות ב-NBA זה לא מקרי. זה לא מזל. זה שחקן שמצא דרך להישאר רלוונטי גם כשהגוף יורד חצי הילוך. פרקינס האריך קריירה בזכות IQ כדורסל, קליעה, והבנה עמוקה של התפקיד שלו. הוא לא ניסה להיות משהו שהוא לא.
המורשת האמיתית
סם פרקינס הוא דוגמה קלאסית לשחקן שמקדים את הזמן שלו. היום היו קוראים לו סטרץ’ ביג מושלם, שחקן רוטציה בכיר בקבוצת פלייאוף. אז הוא פשוט היה “סם”. שקט, יציב, יעיל. לא אגדה של היילייטים, אלא אגדה של מאמנים ושל מי שבאמת מבין איך משחק מנצחים.
