1
0
במשך דורות, ה-NBA הייתה ליגה של שושלות. להבדיל מהפוטבול או הבייסבול, שם אף אלופה לא הצליחה לקחת אליפות שנייה ברציפות כבר שנים (בבייסבול כבר 22 שנה שכל שנה יש אלופה אחרת, בפוטבול 18 שנה), ליגת הכדורסל האמריקאית לרוב נשלטה על ידי סופרטימס. קבוצת על שהיא מספיק כשרונית וטובה על מנת לחזור על ההישג שנה שנייה ברציפות. אם תיקחו שנתיים אקראיות בליגה, תגלו שם ב50.7% מהמקרים אלופה שלקחה לפחות שנתיים ברציפות.
כותב -ינון בר שירה
מעבר לזה, 47 מתוך 70 האליפויות (67%) בליגת הנבא נלקחו על ידי חמש קבוצות בלבד (סלטיקס, לייקרס, ווריירס, בולס, ספרס). איך זה יכול להיות? הרי ליגת הNBA כמו הליגות האמריקאיות האחרות מנסה לעודד שוויוניות ותחרות באמצעות דראפט ותקרת שכר, אז איך זה שבליגה שכבר יותר מ-30 שנה מכילה לפחות 29 קבוצות, אנחנו מגלים כל שנה שאין חדש תחת השמש?
הייחודיות של משחק הכדורסל
המפתח לתשובה טמון קודם כל בייחודיות של משחק הכדורסל שמכיל חמישה שחקנים בלבד על הפרקט, מה שהופך את חשיבות השחקן הבודד לגדולה בהרבה בכל רגע נתון. בכדורגל גם קבוצה כמו פ.ס.ז' יכולה להפסיד 3-2 למרות יום נהדר של מסי, ניימאר ואמפבה, כי יש עוד שמונה אחרים על המגרש שיכולים להרוס להם. בכדורסל קבוצה שיש לה שלושה סופרסטארים ברמה עולמית שמשחקים נהדר כמעט תמיד תנצח.
שחקנים שהם ברמה של "פעם בדור" כמו ראסל, קארים, מג'יק, לארי, ג'ורדן, דאנקן, שאק, קובי, לברון וסטף ידעו שעם צוות מסייע טוב, הם יכולים וצריכים לקחת אליפות כל שנה.
סדרות של שבעה משחקים עוזרות מאוד להבטיח את זה. אם במשחק בודד יכול להיות יום קליעה רע, או "נפילה" מפתיעה, בסדרת הטוב מ-7 לרוב הקבוצה הטובה תנצח.
זה לאו דווקא היה רע לכדורסל. השושלות זכו לפופולריות עצומה. אוהדים מכל העולם נהנו לתמוך בצד המנצח, וההזדהות עם המנצחים המוכרים הייתה קלה יותר. הרבה יותר קל לשווק ליגה של מג'יק נגד לארי, או את שיקגו של ג'ורדן, מאשר מודל ה"כל אחד יכול לזכות" שמצריך היכרות מעמיקה בהרבה לאוהד שעוקב מרחוק.
בין השנים 2015 – 2018
בין השנים 2015 ל-2018 ראינו ארבע פעמים ברציפות את אותו הגמר. גולדן סטייט ווריירס מול קליבלנד קאבלירס. עכברי ה-NBA נהנו לקטר על זה, אך אלו שעוקבים מרחוק קיבלו שוב ושוב את הסיפור שהם מכירים – לברון נגד סטף (ודוראנט וקליי ודריימונד), האתלט הדומיננטי שבנוי כמו מפלצת, חודר, מוסר ועושה קסמים עם הכדור מול הקלעי הצנום שקולע מכל טווח ונע בלי הפסקה על הפרקט.
אך מאז 2019 אנחנו מצויים בתהליך שינוי משמעותי מאוד כשכל שנה לקחה קבוצה אחרת את האליפות. יותר מכך, בשלוש השנים האחרונות אף קבוצה לא הצליחה להגיע שנתיים ברציפות לגמר אזורי. לפתע נוצר מצב שהרבה יותר קשה להצביע על מועמדת ברורה לאליפות. במשך שנים המועמדת המובילה לאליפות על סוכנויות ההימורים קיבלה 24-30% לזכות (על פי יחס ההימורים בוגאס). השנה שלוש קבוצות חולקות את המקום הראשון (ווריירס, מילווקי באקס וסלטיקס) עם 12% בלבד לזכות. ל-12 קבוצות יש סיכוי ממשי של 4% לזכות, יחס שהיה שמור פעם למועמדת ה4-5 לזכייה.
מאיפה הגיע כל השוויון הזה פתאום? ואיך הליגה מתכוונת להתמודד איתו?
אני חושב שהסיפור מתחיל מכמות הכישרון המצוי בליגה היום. כמות הסופרסטארים שיכולים להוביל קבוצה עצומה והפער בין השחקן החמישי בטיבו לשחקן ה-15 בטיבו בליגה קטן יותר מאי פעם. נוסף לזה, המקום של ה"פרי אייג'נסי" בליגה הולך וקטן. שחקנים מאריכים חוזה משיקולים כלכליים וגם כשאינם מרוצים הם עוברים בטרייד תמורת נכסים רבים. הדבר מעודד קבוצות רבות לבנות בצורה אורגנית, כך שיותר ויותר קבוצות בנויות משחקנים שנבחרו בדראפט ושחקנים שהגיעו בטרייד (גולדן סטייט, מילווקי, פיניקס, בוסטון), ולא משחקנים שחתמו כשחקנים חופשיים.
זה מייצר מצב שקבוצות יכולות לבוא משום מקום כמו פיניקס סאנס או בוסטון ולהגיע לגמר, בניגוד לכל התחזיות המוקדמות. זה גם מקטין באופן משמעותי את הסיכוי לשושלת פופולרית שנוח לעקוב אחריה מרחוק.
לסיכום
אך הליגה של היום, בימים בהם עיקר התוכן נצרך דרך האיטרנט והרשתות החברתיות, יכולה ושמחה להכיל ריבוי כוכבים. לא צריך לצפות בשידור של ערוץ הספורט (או TNT) כדי לראות דאנק מפלצתי של זאיון או ג'ה, הוא כבר נמצא בכל מקום ביוטיוב, איסטגרם, טוויטר וטיק טוק. היום אוהד כדורסל במדינה קטנה כמו ישראל יכול להחליט הרבה יותר בקלות שהוא אוהד של ממפיס או דנבר. יש ליג פאס, יש היילייטס, יש פודקאסטים ותוכן על כל קבוצה.
אם לפני שלושים שנה קבוצה הייתה באה משום מקום לקחת אליפות, היא הייתה מעניינת הרבה פחות אנשים, אבל היום הליגה מוכנה הרבה יותר לאפשרות של גמר "שווקים קטנים" בין קבוצות כמו ממפיס וקליבלנד.
לכן, גם יש הרבה יותר סיכוי שגמר כזה יכול לקרות בלי שמישהו במשרדי הליגה ידפוק את הראש בקיר.
