8
0
אחרי התלבטויות לא מעטות, החלטתי השבוע לא לכתוב את דירוג הכח מאחר ואני מרגיש שהשבוע גם לקבוצות עצמן לא ממש היה איכפת מאף תוצאה על הפרקט. כולנו, כולל השחקנים והמאמנים, קיבלנו תזכורת כואבת במיוחד לכמה כדורסל הוא בסך הכל משחק. כמה התוצאות במגרש לא חשובות אל מול החיים עצמם. הטרגדיה הנוראית ביותר שידעה הליגה- קובי בראיינט וביתו ג'יאנה נהרגו עם עוד שבעה בני אדם בתאונת מסוק מחרידה והשאירו את הליגה ועולם הספורט בהלם ואבל כבד. רבים מן השחקנים הוותיקים שיחקו עם קובי בראיינט, רבים אחרים התמודדו מולו, ולצעירים רבים בליגה כמו ג'ייסון טייטום וטריי יאנג, קובי שימש כמנטור ואימן אותם בקיץ.
איך ממשיכים מכאן? -ינון בר שירה
גם אלו שלא הכירו אותו על הפרקט, גדלו על לצפות בו, הוא השחקן הנערץ ביותר על הדור הזה של השחקנים. למרות שהתקשורת תמיד העריכה יותר שחקנים כמו לברון ג'יימס (שמרשים יותר בכל המדדים הסטטיסטיים המתקדמים), עבור שחקני הליגה קובי בראיינט היה מספר 1. דרגת הקושי של ביצועיו, היכולת המדהימה לעבוד יותר קשה מכולם והמנטליות של נחש הממבה, הפכו אותו על הפרקט למודל לחיקוי לכמעט כל שחקני הליגה. איך אפשר בכלל לחזור לשחק כדורסל? איך אפשר לדרוש מאותם שחקנים אבלים לתת את כל כולם כשליבם במקום אחר לחלוטין? הרי אין באמת נחמה.
קובי בראיינט
קודם כל צריך לתת קרדיט לליגה ולקהל שידעה גם לא לדרוש את זה. שחקנים כמו קיירי אירווינג וג'יימס הארדן בחרו לא לשחק במשחק הראשון שהיה להם מאז בשורת האיוב, ואיש לא זקף זאת לרעתם. מותר לקחת את הזמן, מותר להתאבל. מעבר לכך , הליגה בחרה בחכמה לדחות את המשחק בין הלייקרס לקליפרס, העיר לוס אנג'לס כאובה ואבלה וזה היה חשוב לאפשר להם את זה. עם זאת, עדיין שאר המשחקים המשיכו להתקיים ובעוד פחות משבוע יתקיים המועד האחרון להעברות שחקנים. האם ג'נרל מנג'רים הולכים באמת במהלך השבוע הזה להתקשר לרוב פלניקה , הGM של הלייקרס שהיה במשך שנים הסוכן של קובי בראיינט, על מנת להציע טרייד על קוזמה?
הלוז הצפוף בליגה
באופן אבסורדי כנראה שכן. הלוז הצפוף של הNBA לא ממש מאפשר עצירה, קבוצות שיודעות שזה המועד האחרון לעסקאות יצרו קשר אחת עם השנייה ויעשו הכל כדי לשפר את מצבן. יותר מזה, אפילו הלייקרס עצמם שיודעים שהם מרחק חתיכה אחת נוספת מלהיות פייבוריטים ברורים לאליפות, מבינים שעם כל הקושי עליהם להמשיך לתפקד כארגון. יש להם אחריות גדולה לפעול. הרי רבים מאוהדי הלייקרס החלו להשמיע קולות על "לקחת אליפות בשביל קובי", אך חשוב לזכור שני דברים- 1.שום תואר על המגרש לא יוכל להוות נחמה כלשהי מהטרגדיה הנוראית. 2.הלחץ שעלול להיות מופעל על הארגון הזה להצליח עלול לגבות מחירים נפשיים כבדים במקרה של כישלון. במיוחד כשכל כך הרבה מהם הכירו את קובי בראיינט באופן יומיומי וצילו ימשיך לנצח ללוות אותם.
לסיכום המאמר קובי בראיינט
כדורסל עבור רבים מהאוהדים ועבורי באופן אישי הוא קודם כל מקלט. מקלט מהצרות של היומיום, מקלט מהמצב הפוליטי המייאש ומהמצב החברתי המחורבן. המקלט הזה חשוב. הוא ימשוך אותנו אליו גם על מנת לנסות ולעזור לנו להשכיח את אימת המוות המשתקפת מהסיפור הנוראי הזה בכל רגע שרק חושבים עליו. לכן , אט אט, מתחלפות השיחות בעולם הכדורסל שהקודשו ל- קובי בראיינט במשך שלושה ימים כמעט באופן בלעדי. פתאום אפשר לקרוא זעם של אוהדי פיניקס על אי בחירתו של בוקר לאולסטאר, לעג של כולם על הלוזריות של מינסוטה ופליאה מיכולת הקליעה הלא הגיונית של דמיאן לילארד.
הרי גם בחיים עצמם, אנחנו לעיתים קרובות נדרשים לצאת מהאבל, לחזור לעבודה ולשגרה, לילדים, למורה או לבוס המעצבן, אנחנו לא ממש רוצים בזה, אך זה עוזר לנו להמשיך הלאה. לא, זה לא מנחם. אבל לפעמים אנחנו לא מחפשים נחמה, אנחנו מחפשים מקלט. פשוט לשבת בו ולראות לשעתיים כדור כתום נכנס לתוך סל. אז גם הלילה אני הולך להתעורר ולראות משחקי NBA. להתעצבן משחקן שלא סוגר לריבאונד, להתלהב מדאנק פסיכי ולהתרגש מסל ניצחון. כי באותו הרגע, במקלט שלי, אין שום דבר אחר שקורה בעולם, וכמה שאני אוהב את זה.
