כתבה מקיפה על אטלנטה הוקס

יוסי
1 0
Read Time:4 Minute, 20 Second

לפני הכל, מתבקש להתחיל עם דבר אחד: ביג ריספקט ל-אטלנטה הוקס על סדרה נפלאה בה הצליחו להתמודד עם כל הסטיגמות. אני גם מכבד ומעריך את העונה הסדירה המופלאה שעברה על הניקס. אחרי שהבהרתי שאני לא מזלזל ביריבה של הניקס וכיסיתי את כל ההנחות, אפשר להתחיל "לשפוט" את הקבוצה מהתפוח הגדול.

 

סדרה אחת פחות מדי – מתנאל אלאשבילי

 

אז העונה הסדירה כאמור עלתה על כל הציפיות, הניקס הגיעו לפלייאוף בתחושה שהכל אפשרי. הקהל חזר לגארדן, יש להם סטאר שהוכיח את עצמו, והגנה טובה שהקשתה על לא מעט יריבות. ו- אטלנטה הוקס? היא רק מכשול שצריך לעבור כדי לקפוץ עוד מדרגה. הסדרה הזו הייתה כל כך טעונה ומעניינת שחבל שהיא נמשכה רק חמישה משחקים. ברגע אחד טריי יאנג קפץ לראש רשימת "המקוללים והמעצבנים" של הקהל בגארדן, ואם אתם שואלים אותי, זה לא תואר שכיף במיוחד להחזיק בו.

 

הנבל המקריח מקבוצת אטלנטה הוקס : 

 

הנבל המקריח מאטלנטה גרם למי שחשב שההגנה של הניקס תשתיק אותו – לשתוק בעצמם (ביניהם, אני). אטלנטה היו אנדרדוג בסדרה הזו, לא כי הכדורסל שלהם פחות טוב משל הניקס חלילה, אלא כי כמה אלמנטים שונים פגעו באהדה כלפיהם. הראשון הוא כמובן הרצון הבלתי מוסבר שהניקס יוכיחו שהם לא חבורה של אפסים. שנה אחרי שנה הם מקבלים את תואר "הבדיחה של הליגה הטובה בעולם הנבא" למרות כל הקבוצות שמסיימות מתחתיהן. הדבר השני הוא דרק רוז. אין אחד שלא רוצה שדרק רוז פתאום יזרח שוב, על אחת כמה וכמה כשזה תחת ת'יבודו. יש שחקנים שהם מגנט לאוהדים, כאלו שאי אפשר לשנוא וכולם רק רוצים לראות אותם עם הכדור, ורוז התברך ביכולת להיות אהוב על כולם.

 

 

ארבעת המשחקים האחרונים של אטלנטה: 

 

אטלנטה הוקס תקפו כל חולשה של הניקס: הם חדרו לצבע כמה שיותר וניצלו את הדרופ הרע על טריי יאנג. לראייה, בארבעת המשחקים שאטלנטה ניצחו, הם קלעו מעל 20 זריקות ב-50 אחוז בערך לשתי נקודות, לעומת הניקס שלא קלעו מעל ל-50 אחוז לשתי נקודות באף משחק מלבד המשחק הראשון. הקליעות לשתיים של הניקס הגיעו בעיקר מאותו דרק רוז שנתן סדרה מעולה, כפי שכולנו רצינו, חבל שלא ימשיך לשלב הבא. האם וי פי הצעיר בהיסטוריה הוביל בסדרה הזו את הניקס בנקודות למשחק (19.4), אסיסטים למשחק (5), אחוזים לשלוש (47.1%) וביחס הקליעות שנגרמו מאסיסט שלו כאשר הוא על המגרש לבין כלל הקליעות של הקבוצה כשהוא משחק (31.6 אחוז).

רוז כבר היה בכמה סדרות פלייאוף בקריירה הענפה שלו. מי שלא זכה לטעום את טעם הפלייאוף עד כה, הוא השחקן המשתפר של העונה – ג'וליוס רנדל. ערן סורוקה שאל בטוויטר אם יש פרס של השחקן המשתפר ואז מדרדר בפלייאוף. בדקתי ערן, אין, אבל אם היה כזה, רנדל היה זוכה בו בוודאות. הפורוורד שהראה העונה שהוא לא רק מספרים ריקים, אלא שחקן מגוון, מנהיג, האיש למשימות מיוחדות, אולסטאר לכל דבר, נפל. רנדל הוא מי שאוהדי הניקס חיכו לו כל כך הרבה זמן. שחקן שיוכל לקחת על עצמו כשקשה, וכשסוף סוף יגיעו לפלייאוף יוכל להביא את הישועה.

 

השחקן שאכזב של אטלנטה הוקס : 

 

רנדל אכזב. כבר מהמשחק הראשון נראה היה שהוא לא מסוגל לעשות סל. הוא חזר להיות השחקן בעל הביטחון המזויף שלוקח זריקות בעייתיות, רק שהפעם, הקבוצה שלו תלויה בו באמת. קליעות מחוץ לצבע בקושי נכנסו, כל הקסם מהפוסט-אפ נמוג והגיוון הפך לריק. הלחץ על רנדל היה כל כך גדול בסדרה הזו, שכמעט קשה להאשים אותו שלא הצליח להעמיד את הממוצעים הנהדרים שהעמיד בעונה הסדירה. פלייאוף הוא משהו אחר לגמרי, ולא משנה כמה תגיד לעצמך את זה – צריך להיות שם כדי להבין.

 

 

ג'וליוס הגיע לסיוטאציה מסובכת בקבוצת אטלנטה הוקס

 

הוא היה לא יעיל בצורה מחרידה. 3.4 קליעות לשתיים בממוצע למשחק על 28 אחוזים, גבינה בולגרית. רייטינג התקפי של 84, כלומר, ממוצע של 84 נקודות למאה פוזשנים עם רנדל על המגרש. המספר הזה צורם כל כך שאין אפילו טעם להסביר כמה הוא נוראי. כמובן שהוא היה באחוזי ה-usage הגבוהים ביותר בקבוצה, בגלל הנטייה הטבעית ללכת על מה שאנחנו מכירים – ת'יבודו המשיך לקוות שרנדל של העונה הסדירה יפרוץ פתאום, וזה פשוט לא הגיע. נו, אז לרנדל הייתה סדרה רעה, סדרת פלייאוף ראשונה כשהוא אמור להחזיק את הניקס על הגב, והוא נפל. זה לא כזה ביג דיל, צריך לקחת בפרופורציות את כל המצב העגום הזה ולהבין שמכאן הוא יכול רק לצמוח. היה הגיוני ללכת לכיוון הביקורת על ג'וליוס רנדל, אבל לא רציתי לעשות את זה. לבקר שחקן ששיחק נוראי בסדרת פלייאוף ראשונה בחייו עושים מספיק בתקשורת, אני החלטתי להראות דווקא צד טוב של רנדל. הזכרתי את הביטחון העצמי המזויף על הפרקט? מחוץ לפרקט המצב שונה לחלוטין. לפורוורד הצעיר יש אופי של מנהיג, כזה שמתרכז רק במה שהולך בקבוצה שלו ולא ברעשי הרקע.

 

לסיכום : 

 

בראיון לאחר המשחק של אטלנטה הוקס מספר ארבע שאל עיתונאי את רנדל: "שמעת שקלינט קאפלה אמר שהם באים לשלוח אתכם לחופשה?" לפני שסיים את המשפט, בשנייה שהכתב אמר "קלינט קאפלה" רנדל השיב ב-"לא אכפת לי" ואף חזר על זה. האם זה אומר שלא אכפת לו מהסדרה? ההיפך הוא הנכון. ישר לאחר מכן רנדל הוסיף: "שמעתי, ולא מעניין אותי. אנחנו מתרכזים במה שאנחנו אמורים לעשות כקבוצה. הבחור נפלא אבל למה שיהיה לי פאקינג אכפת ממה שקלינט קאפלה אומר?" המשפט מסמל בעיני רגע משמעותי של הצצה למנטליות שרנדל מכוון אליה: אני לא מתרגש מהיריבים. אני פה כדי להנהיג את הקבוצה שלי כדי שנהיה הגרסה הטובה ביותר שלנו. בעיניי, קיבלנו ממנו סדרה אחת פחות מדי, כי אם היינו רואים יותר מג'וליוס רנדל בפלייאוף, המנהיג שמסתתר שם היה יוצא לאור.

Happy
Happy
0 %
Sad
Sad
0 %
Excited
Excited
0 %
Sleepy
Sleepy
0 %
Angry
Angry
0 %
Surprise
Surprise
0 %

Average Rating

5 Star
0%
4 Star
0%
3 Star
0%
2 Star
0%
1 Star
0%

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Next Post

בלייק גריפין

אחת התופעות המפתיעות ביותר של הפלייאוף הזה היא החזרה לרלוונטיות של שחקנים שכבר חשבנו שזמנם בליגה הזו עבר. ניקולס באטום היה החוזה הגרוע בליגה ושחקן שכמעט לא ראה דקה בשארלוט של שנה שעברה, על בלייק גריפין דיברו כמו על שחקן עבר ואוסטין ריברס היה מספיק גרוע כדי להחתך מהסגל של […]
תמונה של בלייק גריפין
דילוג לתוכן