קיירי אירווינג, ג'יימס הארדן, קווין דוראנט, יאניס אנטטקומפו, קריס מידלטון, ג'רו הולידיי. נכון שהרשימה הזו נשמעת כמו איזו רשימת מועמדים לחמישיות העונה או משהו בסגנון?
נכתב על ידי גאמפ בול ישראל :
כי כל הרשימה הזו תתמודד ראש בראש בסדרת חצי גמר המזרח. ויא-אלוהים, איזו סדרה זו הולכת להיות. ארבעה מהכדורסלנים הגדולים של העשור האחרון, שלושה מהם בצד אחד, והרביעי בצד השני. הרים יזוזו, עמקים יורמו באוויר, כל סל וכל נקודה תושג ביזע. קרב כוכבים כזה ספק אם היה בהיסטוריה של הפלייאוף, והסדרה הזו צפויה לממש ואף לעלות על הציפיות ממנה. אני יודע שלא דיברתי פה המון כדורסל, אבל בסדרה כמו זו זה יותר הסיפור והאבק כוכבים. הכדורסל יגיע אחרי זה.
באקס-נטס – היידה!
בסופו של יום, קבוצה טובה מנצחת שחקן טוב: אוקי, דמיאן לילארד, אין לי מילים. פשוט אין מילים. זה לא יאמן. הבן נכנס לזון, ואין לך מה לעשות נגדו. הוא יכול לקלוע מכל מצב, מכל עמדה, בכל צורה. זו רמת ביצוע שרק כדורסלן טופ במשחק המודרני יכול לבצע. ווינר גדול, אולי הכי גדול שהיה פה מאז מייקל. והכל נעשה בכזה קלאס, קור רוח, פוקר פייס. דיים טיים הוא חתיכת גאנגסטר.
המהלך החזק של המשחק :
אבל – ופה מגיע אבל גדול, אל לנו לשכוח איזו קבוצה ניצחה בסופו של יום. המהלך ההוא בסוף המשחק, בו אארון גורדון חתך לפתע לכיוון הצבע, ובכך פינה את הפינה השמאלית לאוסטין ריברס שקיבל כדור הנדסי מיוקיץ' הוא אכן גאוני ונכון ביותר, אבל יש פה משהו טיפה מעבר. כי אם היה זה לילארד שמוסר את הכדור לחברו לקבוצה, זה היה מרגיש טיפה מאולץ ולא בסדר. וזה לא כי לילארד לא מוסר, כי הוא כן (10 אסיסטים הלילה). אבל זה כי בפורטלנד זה חייב להיות רק לילארד. אם זה לא הוא, זה לא מרגיש טוב.
אולי יעניין אתכם:
לסיכום :
ובנאגטס זה פשוט לא ככה. יש מגה כוכב בתחפושת של ג'וקר, אך הגדולה של אותו ג'וקר לא מתבטאת דווקא במספרים מפציצים או זריקות קלאץ' גדולות. ומשניהם בכל זאת יש לו. הגדולה של ניקולה יוקיץ', היא עצם העובדה שהוא גורם לחברים שלו לחשוב שגם הם יכולים. שהם שווים לא פחות ממנו, שגם בהם יש גדולה. הוא יוצר מעין קורי עכביש נוצצים כאלה שמחברים בין כל הסגל, קורי עכביש שעשויים מביטחון ושיתוף. קורי עכביש שמורכבים מהמילה "קבוצתיות". 55 נקודות זה המון. אבל גם שחקן שיקלע 80 לא ינצח קבוצה שתקלע 100. – המלך בדרך הביתה? לא. 4:3 לייקרס. ביי, תהנו מהמשחקים