1
0
המתים המהלכים שובו של המאמן קרטר כולנו ידענו ללעוג להם. מיושנים, מלאי קבעונות, לא מתפתחים, לא קשובים לאנאליטיקס. אך השנה בניגוד למגמה השלטת בשנים האחרונות, אנחנו חווינו פריחה עצומה של מאמנים "מיושנים" שהרבה יותר מזכירים את סטריאוטיפ המאמן מהסרט "המאמן קרטר. "
כותב : ינון בן שירה
העונות הראות שעברו על המאמנים:
לצד העונות הרעות יחסית שעברו על מאמנים שנחשבו "גאונים" כמו ניק נרס, בראד סטיבנס ובמידה מסויימת גם אריק ספולסטרה שמצטרפים לכשלונות מוחלטים של מאמנים צעירים שנחשבו למודרנים כמו ראיין סונדרס ונייט ביורקרן אנחנו ראינו בעונה המשונה הזו רנסאנס מפתיע מאוד של המאמן המיושן. ננסה יחד להבין למה.
שיר של אש וקרח- תום ת'יבודו
(ניו יורק ניקס)- אחרי הכישלון במינסוטה היה נראה שהאש הבוערת של תום תיבודו מתקבלת על ידי כוכבי ליגת ה-NBA בתמיהה, הגנת ה"אייס" המפורסמת שלו הפסיקה להיות ייחודית ורבים טענו שהשיטה מיצתה את עצמה. הכדורסל התקדם מאז. הנטייה לתת לכוכבי הקבוצה דקות משחק מרובות למרות הסיכון לפציעות ורפואת הכדורסל המתפתחת שמצאה קשר ישיר ריבוי עומס וריבוי דקות להגברת הסיכון לפציעות הפכה אותו לבדיחה בקרב רבים מהפרשנים. עם זאת פקטור אחד קצת התפספס בסיפור. בעונה כזו, מלאה בשחיקה נפשית ומנטלית, תיבודו הצליח פעם אחר פעם להוביל חבורה שעובדת הרבה יותר קשה מהקבוצה ממול. לא משנה איך תסובבו את זה- עבודה קשה, אנרגיות ו"מלחמה" הם לא רק קלישאות ריקות. במקרה של הניקס הם תוכנית עבודה שאשכרה עובדת.
המתים המהלכים :
האם זה יכול להוביל לפצועים בעתיד? כנראה. עדיין תיבס מראה לנו שאפשר לשחק הגנת אייס אבל זה לא אותו דבר אם אין על הקווים קול צרוד שצורח לך "אייס! אייססססס!" המתים המהלכים- נייט מקמילן (אטלנטה הוקס)- נכון, מקמילן לא נחשב למאמן מודרני. פרשני הליגה ידעו להצביע על כך ששחקני אינדיאנה זורקים המון מהמיד ריינג', לא זורקים מספיק לשלוש, אין מספיק ריווח וההגנה היא הגנת "דרופ" פשוטה וחסרת תחכום. בעונה הרגילה זה עובד אבל בפלייאוף…אינדיאנה הפסידה בסוויפ אחרי סוויפ.
אך יש פאקטור נוסף שבאינדיאנה לא לקחו בחשבון
עדיף שהמאמן לא יהיה הבן אדם הכי שנוא בחדר ההלבשה. נייט ביוקרן, שהיה עוזר של ניק נרס ונראה כמו האיש המושלם להצעיד את הפייסרס למודרנה…התגלה כאדם מעצבן במיוחד שהצליח להוציא את כל האוויר מבלון המוטיבציה של שחקני הפייסרס שעולים על הפרקט כמו מתים מהלכים. מהצד השני, גם לויד פירס באטלנטה חטף לא מעט ביקורת משחקנים ונראה היה שהקבוצה פשוט לא מאמינה בו. אז מיושן או לא מיושן, מקמילן הוכיח שחשוב ששחקנים אשכרה ירצו לנצח למענך ולא ישנאו אותך. זה חשוב אפילו יותר מלדעת להגיד בהתלהבות "בוקס אנד וואן גדל בגן." שלוש פעמים בלי להתבלבל.
שובר שורות- דוק ריברס (פילדלפיה 76')
אחד הדברים שהכי אפיינו את האימון של ברט בראון בפילדלפיה 76 זה המדע המדוייק מסביב להרכבי פילדלפיה שהפכו להיות כמו נוסחה כימית בלי קשר למתרחש על הפרקט. אנשי האנאליטיקס בנו עבורו מודל ברור של איזה חילוף לעשות מתי על מנת להגיע ליעילות מקסימלית של כל הרכב ומכאן נוצרה תבנית שבראון לא העז לשבור. דווקא דוק ריברס מתעקש לשבור לחלוטין את מבנה החילופים ה"אופטימלי" ולשחק דקות משותפות של גואל אמביד, האריס וסימונס עם כניסה של הספסל בנפרד (במקום הרכבי אמביד+ספסל או סימונס והאריס+ספסל). האם הספסל מצליח לשמור על יעילות זהה למרות הנחיתות בגזרת הכוכבים? לא ממש. אבל מסתבר שדוק ריברס יכול ללמד את ברט בראון שיעור או שניים בכימיה. מסתבר שיש לה משמעות בבניית תוכנית החילופים.
לסיכום המתים המהלכים שובו של המאמן קרטר :
יינדהאנטר- מונטי וויליאמס (פיניקס סאנס)- אחד הדברים הפחות מוערכים בשנים האחרונות הוא "המאמן המוטיבטור" בסוף מאמן אמור להיות איש שמבין את המשחק ומגיב אליו. מוטיבציה? למה הוא צריך לתת מוטיבציה לשחקנים שמקבלים על זה מליונים? אם אין להם מוטיבציה כנראה שהם לא במקצוע הנכון גם ככה. אז נכון, מונטי וויליאמס נחשב למוטיבטור והנאומים שלו לשחקנים גרמו ללא מעט פרשנים לחשוב שזה מה שיש לו לתת. מעבר לזה שהוא מוכיח השנה לא שיש לו לא מעט הברקות בתחום הX's and O's היכולת שלו לטעת בשחקנים מוטיבציה פעם אחר פעם עזרה לפיניקס לשנות את כל התרבות של המועדון ולהפוך תוך שנתיים מבדיחת הליגה למועמדת רצינית לאליפות.
