1
0
אחד הרגעים המוזרים בחיים שלי היה לפני 12 שנה. חזרתי הבייתה לסופש מהצבא ואח שלי הקטנצ’יק הציע לי לשחק מולו אחד על אחד. ידעתי שהוא כבר טוב, בכל זאת בן 14 , כוכב של הקבוצה שלו ועם ציפייה אמיתית להיות שחקן (שלא התממשה אגב).
אני כבר הבנתי שאני לא אהיה מייקל ג’ורדן והייתי בן 21 מזדקן שכבר 4 שנים אחריי הפרישה מכדורסל לא מקצועני. בכל זאת, צחקתי, לא כוחות, “אתה תמיד תהיה האח הקטן ואני תמיד אקרע אותך.” השתחצנתי. כשהמשחק התחיל התלהבתי ממנו, תופר על ההגנה העצלה שלי שלשה אחריי שלשה, לא אוכל את ההטעיות שלי ומאלץ אותי להחטיא מרחוק.
ככל שהדקות עברו:
אבל ככל שהדקות עברו והתוצאה נהייתה יותר משפילה זה כבר לא הצחיק. הסיפור החביב של האח הקטן והמוכשר שלי התחיל לעצבן אותי. התחלתי לשחק מלוכלך, מה שלא הולך בכח, הולך בעוד יותר כח. כל כניסה שלו לסל נגמרה בהימרחות על האספלט. ” מה יש לך?” ” התחלת לבכות אח קטן?, יאללה יאללה שחק כמו גבר, אין דם אין פאול” המשחק כבר הפסיק להיות כיף. בסוף כשאח שלך הקטנטן עושה ממך צחוק אתה מתחיל להבין בעיקר כמה אתה כבר מזמן לא מה שהיית פעם , כמה יחסיי הכוחות השתנו חזרנו הבייתה לארוחה משפחתית , הוא דאג לספר לכולם שהוא קרע אותי ואני ניסיתי להעביר נושא…בלי הצלחה.
לא כיף להיות האח שמפסיד:
לא כיף להיות האח הגדול שמפסיד לאח הקטן , תשאלו את לוס אנגלס הלייקרס והניקס. הרי כולם ידעו כבר הרבה זמן שהם לא מתפקדים, כולם ידעו שמשהו טוב נבנה בנטס ובקליפרס אך גם כשהמציאות צועקת לשמיים והאח הקטן כבר טוב בהרבה, לפעמים צריך הפסד משפיל במיוחד כדי להתעורר ולהבין שדברים צריכים להתנהל אחרת . קיידי וקוואי חתמו באחים הקטנים של העיר ול”גדולים” נשארו שתי אופציות- להעביר נושא ולהתכחש לכישלון או להסיק מסקנות קשות.
לסיכום המאמר:
גם לניו יורק לניקס וגם ללייקרס יש בעלים מיושנים, זחוחים (ג’יני באס וג’יימס דולאן) והנהלה (בעיקר רוב פלינקה בלייקרס) שפועלת מתוך ההנחה שלא משנה מה, הם תמיד יהיו האח הגדול, גם אם בצד השני חכמים יותר, מאומנים יותר וטובים יותר בכדורסל. אם ההפסד בפרי אייג’נסי מרגיש כואב , ההשפלה על המגרש תכאב עוד הרבה יותר, אלא אם כן ההשפלה הזו תצליח להיות גם קריאת השכמה. שילמדו ממני! לי זה עזר. מאותו יום הפסקתי להיות טמבל ולא שיחקתי עוד אחד על אחד נגד אח שלי הקטן
