כריס בוש

יוסי
1 0
Read Time:6 Minute, 24 Second

“בבחירה הרביעית בדראפט 2003 הטורונטו ראטפרוס בוחרים את כריס בוש מג’ורג’יה טק”. כך התחילה הקריירה הטרגית של כריס בוש: להיבחר על-ידי אחד המועדונים החדשים והחלשים בליגה, ובמשך שתי עונות – למרות ששיחק לצד וינס קארטר – הקבוצה העמידה מאזן 66 ניצחונות ו98 הפסדים.

 

 

עלילות דם: על הקריירה הטרגית של כריס בוש
כתבו: רועי וגילי פרידלנדר

 

כשאנחנו מדברים על קריירות טרגיות ועל “מה היה יכול להיות”, אנחנו חושבים על דריק רוז, טרייסי מקגריידי, וגראנט היל. לפעמים עולים השמות של פני הארדווי ויאו מינג, אבל כמעט אף פעם לא מדברים על כריס בוש והגיע הזמן לפתוח את זה.

 

 

כריס בוש

 

 

אז כמו שאמרנו, מזלו הרע של כריס בוש התחיל כשנבחר בדראפט על ידי מועדון קנדי חדש, עם כוכב עמוס אגו בשם וינס קארטר שאיכשהו עדיין משחק גם היום, בגיל 42. הקבוצה לא הצליחה למשוך שמות גדולים בפרי אייג’נסי, ולא הצליחה לבנות לעצמה זהות. במקום לברוח מהצפון הקר, בוש החליט לקחת את האחריות על עצמו ולנסות בכל זאת להוציא משהו מהמצב העגום. הוא העמיד ממוצעים של 17 נקודות ו-8.5 ריבאונדים בשלוש העונות הראשונות שלו בליגה. בעונה השלישית הוא חצה את רף ה-20 למשחק ואף נבחר לאולסטאר, אבל גם אז הראפטורס דישדשו בתחתית הליגה נ.ב.א.

 

בעונת 2006-07 לקחו טורנטו את הצעד הראשון לעתיד טוב יותר, כאשר בהובלתו (הקלעים המובילים אחריו היו טי-ג’יי פורד ואנתוני פארקר) טורונטו סיימו ראשונים באטלניק דיוויז’ן ועם מאזן חיובי לראשונה מזה ארבע עונות. למרות העונה הטובה, הראפטורס הודחו בסיבוב הראשון על ידי ניו ג’רזי של קארטר וג’ייסון קיד. לאחר עוד עונה סדירה טובה, גורלם היה דומה והם הפסידו בסיבוב הראשון – הפעם לאורלנדו של דווייט הווארד.

 

 

בשתי העונות האחרונות של בוש

 

 

בשתי העונות היחידות בהן הגיעה טורונטו לפלייאוף בהובלת בוש הוא העמיד ממוצעים של 22 נקודות ו-9 ריבאונדים למשחק, כאשר משנת 2005/06 הוא הופך לפרצוף קבוע במשחק האולסטאר. בקיץ 2010, אחרי עוד עונה בלי פלייאוף, בוש החליט לקחת את הגורל בידיים ולחבור לשני חבריו מדראפט 2003 במיאמי, בדרך ליצור את אחד המיזוגים הקטלניים שהליגה ידעה. עונת 2010/11 הייתה שונה ממה ש- כריס בוש חווה עד אז: מצד אחד הוא סוף סוף ניצח, ושיחק בקבוצה מועמדת לאליפות. אבל מצד שני, הוא הפך לאופציה השלישית בהצגה של וויד ולברון, ולמרות שלא היה שינוי במספר הדקות שקיבל, המספרים צנחו דרמטית. בגמר של אותה עונה, התצוגות החלשות של לברון סיפקו לבוש הזדמנות להוכיח את עצמו כחלק שווה בשלישיה והוא היה שני בכמות הנקודות במיאמי, אבל זה נגמר באליפות היסטורית של דאלאס והביג 3 נשלחו הביתה בידיים ריקות.

 

 

אל העונה הבאה הוא הגיע

 

 

אל העונה הבאה מיאמי הגיעו מפוקסים ודרוכים. לברון היה חזק גם מנטלית והוביל את הקבוצה עמוסת הכוכבים, וויד נטול האגו לקח צעד אחורה ונתן ללברון להוביל, ובוש הפנים את תפקידו בתור האיש השלישי, וחזר מהקיץ עם קליעה לא רעה לשלוש בארסנל ההתקפי שלו. הוא נכנס בכל הכוח לתפקיד ספק האנרגיה, השחקן שייתן 200% אחוז מעצמו בכל משחק, יעשה מהלכים שלא יופיעו במספרים ויתנו כותרות, אבל משפיעים על המשחק לא פחות.

שחקן נשמה אם תרצו. באותה עונה זה הגיע: אליפות ראשונה בקריירה. מאזן 46-20 (עונה מקוצרת), פלייאוף דומיננטי של ההיט בהובלת לברון שלא ראה בעיניים, ולבסוף 4-1 בגמר נגד אוקלהומה. למרות פציעה שסחב (ואף פיספס בגללה חלק מהפלייאוף), בוש הופיע לסדרת הגמר והיה סולידי מאחורי לברון ו-וויד עם כמעט 15 נק’ ו-10 ריבאונדים למשחק.

 

 

 

בעונת 2013 כריס בוש

 

 

בעונת 2013 המשיך בוש להיות איש הפעולות החשובות למרות ירידה נוספת במספרים. גם במהלך הפלייאוף הוא לא היה במיטבו עם רק 12 נקודות למשחק, בזמן שלברון ווייד עושים הכל על המגרש נראה היה שכריס בוש קצת תקוע בצד. ואז הגיע משחק 6 של הגמר, ובוש הזכיר לכולם כמה הוא חשוב ובעיקר כמה המספרים משקרים לגביו. במינוס 3, ופיגור 3-2 בסדרה נגד סאן אנטוניו לברון לקח שלשה, לא פגע, והכל היה נראה אבוד. אלא שמעל כולם הגיע כריס בוש, לקח אולי את ריבאונד ההתקפה הגדול בהיסטוריה, והוציא את הכדור לאיש הנכון שיתפור את השלשה וישווה את המשחק, הלא הוא ריי אלן.

 

רבים שוכחים, אבל באותו משחק כאשר מיאמי היו בפלוס וסאן אנטוניו עשו תרגיל לפנות את דני גרין לשלשה, היה זה כריס בוש שחסם אותו וקבע משחק 7 שאותו מיאמי ניצחו בדרך לאליפות שנייה ברציפות. בעונת 2013/14 הוא קיבל יותר הזדמנויות בעקבות פציעה של ווייד. המספרים אומנם לא השתפרו משמעותית מהעונה שקדמה לה, אבל בוש היה נראה נינוח על הפרקט לצידו של לברון והם הצליחו להוביל את מיאמי כל הדרך לגמר רביעי ברציפות… שם סאן אנטוניו שטפו איתם את הרצפה. הציפיות הענקיות והתוצאה המאכזבת השפיעו על האווירה בקבוצה, ולברון החליט לארוז את המזוודות ולחזור לקליבלנד, ובכך לסיים את עידן הביג 3 של מיאמי.

 

 

זאת הייתה העונה האחרונה של כריס בוש

 

 

כעת היה נראה שבוש יקבל את ההזדמנות להוביל קבוצה עם סגל משלים טוב, בטח עם ווייד ולואל דנג לצדו. אלא ש-44 משחקים לתוך העונה הוא אובחן עם כריש דם ברגל והושבת לשארית העונה. עד אותה אבחנה העמיד בוש ממוצעים יפים של 21 נקודות ו-7 ריבאונדים, הכי הרבה מאז התקופה בטורונטו, והיה נראה שהוא באמת יכול להוביל קבוצה. בעונה לאחר מכן כריס בוש שב למגרשים והמשיך לספק תצוגות טובות ומספרים דומים. אלא שלאחר 53 משחקים הוא אובחן בכריש דם נוסף, הפעם בריאה, והוא הושבת שוב. זאת הייתה עונתו האחרונה של כריס בוש.

 

למרות שבמספר ראיונות הוא הביע כוונות לחזור למגרשים, הקביעה הרפואית הייתה שמסוכן מדי לתת לו לשחק כדורסל ברמה מקצועית. הוא פרש רשמית במרץ האחרון, עם הכבוד הראוי – טקס תליית הגופייה עם המספר 1 באולם של מיאמי. אם ציפיתם לטקס מקביל בטורונטו, הקנדים ממשיכים להיות אחת משלוש קבוצות (יחד עם הקליפרס ואורלנדו) שמעולם לא תלתה גופייה של שחקן. בעקבות כמה אמירות שנויות במחלוקת על החיים בקנדה ועל הקבוצה בפרט, כנראה שיש כמה מועמדים מובילים (כמו קארטר, דרוזן, לאורי ובקצב הזה גם סיאקאם) שיכולים לצפות לכבוד לפניו, אם CB4 בכלל יזכה לו.

 

 

אז למה קריירה טרגית?

 

 

זו היתה קריירה סולידית, אפילו יותר מזה.כריס בוש נתן כמה עונות שרוב השחקנים רק חולמים עליהן, זכה להיות שחקן מוביל מצד אחד וגם להיות חלק מאחת הקבוצות הטובות של זמנינו מצד שני, רשם כמות מכובדת של הופעות אולסטאר ואפילו זכה במדליית זהב באולימפיאדת בייג’ינג 2008. גם אתם מרגישים איך הכל כאן מרגיש ליד, כמעט, אבל לא בדיוק? בואו נסתכל על הכל שוב: הוא התחיל בטורונטו בצלו של וינס קארטר, זקן חביב בהווה ואגו-מניאק לא קטן בעבר.

כשאייר קנדה עבר דרומה, כריס בוש הנהיג קבוצה מנומנמת ואפורה, עם שחקנים נשכחים ושום סיכוי אמיתי להצלחה. יש שיגידו שהופעות האול-סטאר שלו מאותה תקופה מגיעות עם כוכבית, הרי לא מעט שחקנים היו יכולים להיות מובילים בקבוצה מפסידה שמדשדשת בתחתית הליגה. את שנות השיא מבחינת גיל (25+) הוא העביר כגלגל שלישי ברומן של וויד ולברון, ומלבד אותו ריבאונד (מיותר לציין שאם ריי אלן לא היה קולע – לאף אחד לא היה אכפת מהריבאונד הזה) לא סיפק תצוגות יוצאות דופן, סיפורי מנהיגות או השארת חותם כזה או אחר.

 

 

לסיכום המאמר כריס בוש

 

 

ואז דווקא כשהיה נראה שהנה, הוא ישתיק את הספקנים ויהיה חלק אינטגרלי מקבוצה עם כוונות רציניות, מצבו הרפואי לא נתן לו להמשיך. הוא נאלץ לעבור לחליפה, ובערך שנה מרגע שקיבל את הבשורה, גם נאלץ לתלות את הנעליים. תמיד קשה לראות שחקן שמפסיק לשחק בעקבות פציעה, או מחלה במקרה הזה, במיוחד כשברור שהתשוקה לשחק עדיין בוערת בו. זה לא מקרה של “הביא את זה על עצמו” או שמישהו פגע בו. פשוט אין את מי להאשים. כריס בוש היה יכול לשחק אפילו היום (רק בן 35, כמו לברון!) ולתת תרומה משמעותית ברוב הקבוצות בליגה. המזג שלו היה יכול להפוך אותו למנטור מעולה בשביל ביג-מנים צעירים, וכמובן שהניסיון והדקות הטובות שהיה מספק הם דברים שכל קבוצה רוצה. במקום כל אלו, הוא הופך לדמות נוסטלגית-מטושטשת של העשור הקודם, ולצערנו כבר לא נזכה לראות אותו ממצה את היכולת עד הסוף, ומוכיח לנו למה הוא באמת מסוגל.

Happy
Happy
0 %
Sad
Sad
0 %
Excited
Excited
0 %
Sleepy
Sleepy
0 %
Angry
Angry
0 %
Surprise
Surprise
0 %

Average Rating

5 Star
0%
4 Star
0%
3 Star
0%
2 Star
0%
1 Star
0%

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Next Post

וינס קרטר

וינס קרטר הודיע השבוע על פרישה מכדורסל מקצועי, אחרי קריירה בת 22 שנים. זה משפט שהרבה אוהדי כדורסל לא דמיינו שישמעו וגם לא רצו לשמוע, כי מעבר להיותו כוכב כדורסל, וינס קרטר היה מדהים. הוא נבחר בדראפט 1998 במקום ה-5 ונחשב בעיניי רבים ליורש של מייקל שבדיוק פרש בפעם השנייה. […]
תמונה של וינס קרטר

אולי תאהב גם

דילוג לתוכן