0
0
אנדרה איגואדלה ידוע כבחור שקט, שלא נהנה מתשומת הלב והחטטנות של התקשורת. בתקופתו בפילדלפיה זכיתי לפגוש אותו כחלק ממפגש אוהדים, ונראה היה שהבחור ממש סובל מכל תשומת הלב סביבו.
נכתב ע״י גילי פרידלנדר
בגולדן סטייט, החברים לקבוצה מתארים שחקן שמהווה מעין מאמן על המגרש, מוציא לפועל מהלכים כשההזדמנות נקרית בדרכו, או כמו שסטיב קר הגדיר אותו – ״המבוגר בחדר ההלבשה״. אחר כך, כשישאלו אותו על מה שעשה, הוא ידבר כאילו שזה לא היה שום דבר מיוחד. קחו את השלשה הגדולה שקלע במשחק 2 מול טורונטו: ליבינגסטון הציל כדור אבוד, ומסר אותו לאיגואדלה שחיכה בכנף שמאל, פנוי לגמרי. ניכר עליו שהוא מהסס; הוא החטיא 13 מ-14 השלשות האחרונות שזרק. הגוף מתייצב, הפנים לסל – זו לא זריקה שאפשר לוותר עליה. איגי קלע, והווריורס השוו את הסדרה. כשנשאל על המהלך, ענה בפשטות אופיינית: ״שמחתי בשביל שון [ליבינגסטון], הוא פעל נכון. זה הכל״.
◄ זה הכל? ממש לא זה הרבה יותר
לקחת זריקה כזו אחרי רצף של החטאות, ובטח שלקלוע אותה, דורש אופי מיוחד. אם הווריורס היו מנצחים בסדרה, הזריקה הזו עוד היתה מקבלת מקום של כבוד בזיכרון – אבל לא על זה באנו לדבר.
למרות הענווה שלו, הכמעט מעצבנת, מסתבר שאחרי 6 שנים במפרץ יש משהו שבכל זאת גורם לאיגי גאווה – הספר שכתב ביחד עם הכתב קארוול וואלאס, ״השחקן השישי״ (The Sixth Man) שיפורסם בשבוע הבא. מבין 38 השחקנים שעברו בגולדן סטייט בחמש השנים האחרונות, הבחור הצנוע והשקט הוא לא בהכרח הראשון שהייתם מצפים שיוציא ספר. איגי התייחס לספר בתור ״סוג של תרפיה, משהו שדרכו אתה לומד הרבה על עצמך״. בספר, איגואדלה מספר על החיים בצעירותו במדינת אילינויז ועל החוויות שעבר כילד. בהמשך, הוא מתאר את הקושי שחווים שחקנים במכללות (לטענתו צריך לשלם להם), מספר את דעתו על ההתנהלות של ספורטאים בתקשורת ואף מעלה את עניין הגזענות בספורט, כשהוא מרחיק ומשווה בין האדונים הלבנים בעבר לבעלי הקבוצות כיום.
◄ אולי יעניין אתכם:
◄ מועמד להיכל התהילה?
איגואדלה הוביל את הסיקסרס המדכאים במשך כמה שנים ללא הצלחה, ולאחר מכן העביר עוד שנה בדנבר תחת ג׳ורג׳ קארל. כשהועבר לגולדן סטייט כחלק מסיין אנד טרייד ב-2013, הוא לא הגיע בתור שחקן מבטיח במיוחד – הוא היה בן 30, וממוצעים סבירים של 15-5-6 בפילדלפיה הפכו אותו לחתיכה משלימה שכל קבוצה תשמח לקבל, לא יותר מזה.
לאחר שפתח בחמישיה בכל משחק בקריירה בקבוצות הקודמות שלו, הוא עשה זאת רק ב-21 משחקים בארבע העונות האחרונות ועם ירידה חדה בכמות הדקות למשחק. למרות השינוי הדרסטי בתפקיד, איגי אימץ גישת מנהיג שקט. שאר חברי הקבוצה מסתכלים עליו בהערכה רבה, וכך גם אנשי ההנהלה והצוות בקבוצה. שימו את זה ביחד עם תצוגות הגנתיות חוזרות ונשנות נגד כוכבי הליגה (רק בפלייאוף הנוכחי, המשימות העיקריות שלו היו לו וויליאמס, הארדן, לילאד ולאונרד) וחלק משמעותי באחת משושלות הכדורסל הגדולות בהיסטוריה – ושלא נשכח, שחקן הגמר של 2015 – הדיון סביב מקומו בהיכל התהילה ראוי לחלוטין; חתיכת שינוי בשביל מי שבפילדלפיה הוגדר כ״ספורטאי השנוא בעיר״ אחרי שלא הצליח להמשיך את מורשת אייברסון. איגי עצמו אמר על הנושא: ״זה מוזר, כשאני חוזר לפילדלפיה, הם מקבלים אותי מאוד יפה. כשהייתי שם, זה לא הרגיש כמו בית… כשאתה מצליח, כולם רוצים להיות חלק מזה״.
◄ ארבעת המשחקים האחרונים של העונה
לצערי, אי-אפשר לסיים את הכתבה הזו בלי להזכיר את ארבעת המשחקים האחרונים של העונה. עם מכת הפציעות שתקפה את גולדן סטייט, הציפיות מאיגואדלה היו גדולות מאלו שהוא התרגל אליהן, ודווקא למרות שהוא שחקן ותיק ומנוסה, נראה שהוא לא עמד בלחץ. במשחק 3 מול טורונטו, בהיעדרם של דוראנט ותומפסון, איגי היה יכול להתעלות אך לא סיפק את הסחורה (מדד מינוס 14) וטורונטו חזרו להוביל בסדרה. הוא קלע 3 ו-5 נקודות בשני המשחקים הבאים, ודווקא במשחק האחרון סיפק תצוגה טובה של 22 נקודות. כידוע, זה לא הספיק בשביל ניצחון, והמשחק האחרון באורקל ארינה נגמר בחגיגה של האורחת מהצפון.
עונת 19-20 תהיה האחרונה בחוזה שלו, ואיגי (35) שומר את הקלפים קרוב לחזה בכל הנוגע לפרישה. לא אתיימר לדעת מה צופן העתיד לשושלת של גולדן סטייט. אבל אני כן יודע שגם אם העונה הזו תמשיך בסימן דעיכה, הוא ייזכר בתור שחקן שתצוגה הגנתית שלו, או איזה מהלך קלאץ' בלתי צפוי, יכולים להכריע משחק. ראוי להיכל התהילה? מחכים לשמוע את דעתכם!
