1
0
לפני מספר ימים יצא לי לשמוע את כריס ורנון מ"דה רינגר" מעלה עובדה די מדהימה לגבי אולסטאר 2018 שהיה בסך הכל לפני שנתיים וחצי. כל החמישייה הפותחת של "טים לברון" (לברון, קיירי, דיוויס, קאזינס, דוראנט) מורכבת משחקנים שכבר הספיקו מאז לעבור קבוצה.
למה הם עוברים קבוצות כמו גרביים?-ינון בר שירה
למעשה היחידים ב"טים לברון גימס" שנשארו עדיין בקבוצה שאותה ייצגו באותו אולסטאר 2018 הם בראדלי ביל, למרקוס אולדרידג' וקווין לאב . שניים מהם צפויים לעבור בשנה הקרובה אם לא יהיו הפתעות, והשלישי, קווין לאב, כבר מזמן "דרש טרייד" אך הסיבה היחידה שלא עבר קבוצה היא שאף קבוצה לא מעוניינת בחוזה העצום שלו.
אולסטאר 2018 – הזדהות עם הכוכבים הגדולים
איך אפשר לפתח הזדהות לקבוצה אם הכוכבים הגדולים, אלו שאנחנו הכי מזדהים איתם עוברים קבוצות כמו גרביים? איך אפשר להזדהות עם המאבקים של קבוצה קטנה אם אפילו השחקן היחיד שהוא "הסמל" שלה הופך תוך שנתיים במקרה הטוב לסמל במקום אחר? האם אפשר להאשים אוהדי יוסטון שפיתחו אהדה לקבוצה הזו יחד עם אהדה לג'יימס הארדן, אם יעזבו בעקבותיו?
הרי אלו אותם אוהדים שהתאהבו בקבוצה בזכות הארדן, הגנו עליו מכל המבקרים בחירוף נפש והסבירו לכולם בכל שנה למה הוא הMVP. הם הספיקו לראות במשך שמונה שנים את כל השחקנים משתנים מסביבו, את המאמנים מתחלפים, את הבעלים עוזב ואפילו את הג'נרל מנג'ר עוזב. אחרי שגם הארדן הפנה למועדון עורף , במה הם יתמכו? מה יחזיק אותם נאמנים למועדון אם הם לא נולדו בערבות טקסס? השם? החולצה? שחקנים כמו וול, ווד וקאזינס שהגיעו לקבוצה הזו השנה?
צומת דרכים של הליגה הטובה בעולם
הNBA בשנים האחרונות מצוי בצומת דרכים משמעותית וצריך בקרוב להחליט האם לשנות מסלול. מצד אחד, התנועה העצומה של הכוכבים בשנים האחרונות הוכיחה את עצמה פעם אחר פעם בתור הדבר שהכי מעניין את אוהד ה-NBA הממוצע. בכל דיווח על טרייד, הרשתות החברתיות מתפוצצות מאזכורים על הליגה. שני כתבי הNBA הטובים ביותר בעדכוני העברות-אדריאן ווג'רונווסקי מ-ESPN (ווג') ושאמס צ'ראניה מהאתלטיק (שאמס) הם אושיות טוויטר שרשמו ציוצים ברמת פופולריות שגורמת לטיילור סוויפט להזיל ריר מקנאה.
באופן אבסורדי, הזמן בו הדיבור על הNBA ברשתות החברתיות הוא הפופולרי ביותר הוא דווקא ביולי, תחילת "מועד ההעברות", בזמן בו למעשה אף אחד לא מקפיץ כדור, והאצבעות עסוקות רק ברפרוש טוויטר. אפילו מעבר לזה, בזמן גמר 2019, בין הווריירס לראפטורס עיקר התנועה בטוויטר היו עדכונים לגבי אנתוני דיוויס ותהיות לאן יעבור דוראנט, הרבה יותר מתגובות על הגמר עצמו ששוחק באותו זמן, כאילו הזכייה בו היא לא המטרה שלשמה אותם השחקנים עוברים.
אולסטאר 2018
מצד שני, בטווח הארוך, ריבוי ההעברות הוא מה שמקשה על האוהד הממוצע לעקוב ולהישאר בעניינים. למה לפתח אהדה כלפי חבורת שחקנים אם שנה אחרי תלבש את אותם מדים חבורה אחרת לגמרי? ביל סימונס מ"דה רינגר" טוען שהציפייה מאוהד בשנים האחרונות היא להיות נאמן ל"כביסה" וקשה שלא להסכים איתו. האוהד הממוצע זקוק להרבה מעבר לבגד כדי להזדהות עם מועדון. אבל רגע לפני שאנחנו מאשימים את כל אותם כוכבים בפינוק יתר, חוסר נאמנות והיותם מילניאלז בכללי, חשוב להראות גם את הצד השני.
אנחנו נמצאים היום בעידן בו מלבד מספר יחידי סגולה בודדים, אין שחקן שיכול לדעת בוודאות שלא יעבירו אותו בטרייד לקבוצה אחרת. בקיץ 2017 בלייק גריפין חתם על חוזה מקסימום בלוס אנג'לס קליפרס, אחרי שנים רבות כל כך בהן אף כוכב לא החליט לחתום שם מרצונו. הם יצאו ביחד עם המיתוג "קליפר לכל החיים" והיה ברור מרוח הדברים שהוא הולך להיות סמל שיסיים את הקריירה במועדון. חצי שנה אחר כך הקליפרס העבירו אותו לדטרויט תמורת חבילה שבמרכזה טוביאס האריס. גריפין שחתם על החוזה מתוך הרצון לסיים את הקריירה בלוס אנג'לס לייקרס ולהמשיך לגור ולבלות בעיר המלאכים, נאלץ לעשות את כל השנים בחוזה שחתם בדטרויט האפרורית (העיר, אל תעלבו לי עכשיו, אוהדי פיסטונס).
דדליין יחד אתכם מרפרשים
גריפין ממש לא היחיד. בכל טרייד דדליין יחד אתכם מרפרשים את הטוויטר גם השחקנים עצמם, בודקים את הציוצים של ווג' ושאמס כדי לגלות אם הם צריכים לארוז מזוודות. מהרגע שיש הסכמה על טרייד הוא דולף תוך שניות, לעתים קרובות הרבה לפני שמישהו הודיע לשחקן עצמו. כדי להדגיש את האבסורד, טוביאס האריס שעבר באותו טרייד עם גריפין שיחק במהלך שש שנים (2013-2019) בחמש קבוצות שונות, באף אחת מהן הוא לא בחר.
מהרגע בו חתם על החוזה הוא הפך להיות נכס טרייד שאפשר להעביר אותו מקבוצה לקבוצה מבלי לשאול אותו. שלא תטעו, אני לא מבקש מכם לרחם על טוביאס האריס, האיש עשה הרבה מאוד כסף בקריירה שלו עד עכשיו והיה בלא מעט סיטואציות חיוביות, אך עדיין…מדוע שנצפה משחקן להיות נאמן לקבוצה אם בתור הנחת בסיס הוא יודע שהקבוצה לא נאמנה אליו וברגע שתהיה הזדמנות טובה יותר, יעדיפו להעביר אותו? מעבר לזה, בעידן בו העיניים של כולם תקועות עמוק בטלפון, אם תצייצו ביקורת על שחקן באנגלית סבירה, יש סיכוי שהוא יקרא את זה.
הכנה לקראת אולסטר 2018
מספיק שחברה של חבר של אח של בן דוד של אחות של הסוכן ראה את הציוץ, מהר מאוד זה יגיע לשחקן עצמו. אולסטר 2018 של פעם כמו מיץ' ריצ'מונד ורג'י מילר, לא היו צריכים לספוג ביקורת אינסופית כזו בלי הפסקה מכל העולם, השאלות הנוקבות על מדוע מעולם לא זכו באליפות הגיעו אולי לעתים רחוקות בתוכנית ספורט ברדיו המקומי שאף שחקן לא הקשיב לה או במקרה הרע ביותר, בטורי דיעה בעיתון. אפילו הטלוויזיה עצמה הייתה הרבה פחות סטיבן איי סמית, ניק רייט ומקס קלרמן צועקים עליך והרבה יותר כתבות מפרגנות ותקצירי המשחקים.
לסיכום המאמר:
באקלים החברתי הזה, שחקן היה מרגיש בעיקר את הקשר לאוהדים המקומיים ולסביבה בה הוא נמצא והרבה פחות מתעסק באיך הוא נראה מול העולם כולו. כך שחקן היה יכול להתחיל ולסיים קריירה באותו מקום בלי לספוג בהכרח את תווית הלוזר גם במידה ולא לקח אליפות . יש 30 קבוצות בליגה , קריירה ארוכה מאוד של שחקן נ.ב.א יכולה להגיע במקסימום ל10-15 שנים.
בלי הרבה חישובים, אפשר להבין מזה שבמידה ושחקן לא עובר קבוצה הסיכוי שלו לקחת אליפות לא גדול במיוחד אם לא נפל כבר בערב הדראפט על סיטואציה טובה. אי אפשר מצד אחד לבקר שחקן על זה שהוא לוזר ולא לקח אליפות ומצד שני לבקר אותו על זה שהוא עבר לקבוצה בה יש לו סיכוי גבוה יותר לקחת אליפות. האם יש דרך להחזיר את הגלגל אחורה? האם יש דרך בה שוב אוהד יוכל להזדהות עם חבורת שחקנים לאורך שנים רבות כמו אוהדי הקבוצות באייטיז ובניינטיז? לא בטוח. מה שכן, הפתרונות לזה צריכים להיות ארוכי טווח ומורכבים הרבה יותר מ"יאללה כל הכוכבים המפונקים האלו, שיהיו נאמנים כמו פעם!"
